כבר שנה שהמדינה שלנו משותקת בגלל גחמותיו של אדם אחד שנצמד לכיסאו בכל הכוח ושאיבד כל רסן. ראש הממשלה פוגע במדינה, באזרחיה ובדמוקרטיה וכך זה פשוט לא יכול להמשיך
הגענו לשעות האחרונות של המנדט של גנץ, לתומם של 28 יום שידענו כבר שלא יהיו פשוטים כלל וגם קרוב כל כך לדדליין נראה שאנחנו עומדים בדיוק באותו מקום שבו עמדנו לפני 28 ימים וב-28 הימים שקדמו להם.
את הפלונטר הפוליטי שמעולם לא היה פשוט, סיבך עוד יותר המתווה התמוה של נשיא המדינה האהוב והממלכתי שלנו, רובי ריבלין, שמחד מאפשר לנתניהו יציאה לנבצרות ומנגד מנוסח באופן עמום כל כך שכל צד יכול לפרש אותו קצת אחרת, אבל את הקלפים הגורליים באמת במשחק הזה מחזיקים שניים: מנדלבליט, שמתמהמה עם ההחלטה על הגשת כתבי האישום נגד נתניהו וממליך המלכים מטעם עצמו, אביגדור ליברמן.
מנדלבליט, כמו מנדלבליט, שותק ומשהה, משהה ושותק וליברמן, שנדמה שהוא נהנה מכל רגע ממעמדו, שיחק את משחק הפוקר של חייו, שחרר אמירות עמומות ורמזים רב-משמעיים והיום ב-13:00 עמד והצהיר הצהרה שהיא למעשה יריית הפתיחה שלו למסע הבחירות הקרוב שבמידה רבה הוא שותף לו. בדבריו, האשים ליברמן הן את נתניהו והן את כחול לבן בכשלון המו”מ להקמת ממשלת אחדות, תיבל באמירות מכוערות ומסיתות נגד אנשי המגזר הערבי והחרדים, אותם כרך בחבילה אחת. בדבריו סתם ליברמן את הגולל על האפשרות לממשלה צרה בתמיכה חיצונית של הרשימה המשותפת והצעיד אותנו צעד גדול לקראת בחירות.
אבל כמובן שלא מנדלבליט ולא ליברמן היו משמעותיים כל כך אלמלא אדם אחד: ראש הממשלה היוצא בממשלת המעבר הנצחית, בנימין נתניהו. נתניהו שנאחז בכסאו בכל הכוח, לא מוכן לוותר על מקומו כראשון ברוטציה, לא מוכן לוותר על גוש החסינות שיצר לעצמו ולא בוחל בשום אמצעי כדי לגרור זמן ולהוביל לבחירות נוספות שישתקו את המדינה ויבטיחו לו שהוא ממשיך לשאת בתואר “ראש ממשלה” לחצי שנה נוספת. הוא משקר ללא הרף, מסית נגד אזרחי המדינה הערבים, מפנה אצבעי מאשימה כלפי כולם, בלי קשר לעובדות או להגיון ישר.
ראש הממשלה היוצא של מדינת ישראל מרקיד מדינה שלמה לצליליו הצורמים של החליל שלו כאשר לנגד עיניו עומדת מטרה אחת בלבד: הישרדותו האישית. בשביל הישרדותו האישית הוא מותיר את המדינה שהוא אמור להנהיג במצב של קיפאון וכובל אליו באזיקים של הבטחות ריקות את מריונטות הגוש שצועדים איתו, ממניעים שאינם ידועים לציבור, באש ובמים ועד גב אזרחי המדינה. אנשי הליכוד, בכירים וזוטרים כאחד מכופפים עצמם אף הם לרצון השליט, אפילו על פריימריז במפלגה המתהדרת בדמוקרטיות שלה הם מוותרים, השליט מעל לכל, גם מעל למדינה, גם מעל לרצון האזרחים.
מה יקרה היום? מחר? האם תמצא הפשרה שתאפשר אחדות? האם מישהו ישלוף בדקה ה-90 ארנב מהכובע? לא חסרים ניתוחים, פרשנויות וספקולציות, אבל מי שאינו נמצא בחדרי חדרים בכל אחת מהפגישות המתקיימות לפני הקלעים ומאחוריהם, לא יכול לדעת באמת. אפשר רק לחכות. אם לא יקרה דבר עד אז, מרגע פקיעת המנדט של גנץ ישנם עוד 21 ימים שבהם יוכלו 61 חברי כנסת להציע מועמד לראשות הממשלה ואם גם זה לא יצלח, פנינו לבחירות.
עד שמשהו ישתנה, עד שנדע מה עומד לקרות יש רק דבר אחד שהוא ודאי. המדינה בקיפאון ואנחנו, האזרחים, משלמים את מחיר הקפריזות של אדם אחד שלא מוכן או חושש או לא מסוגל להיפרד מכיסאו. תשעה מיליון אזרחים מוחזקים כבני ערובה של אדם אחד ועל זה בלבד, האדם הזה צריך ללכת הביתה.
יום אחד, תהיה כאן ממשלה שלא בראשות בנימין נתניהו וביום הזה, הדבר החשוב ביותר שמנהיגי המדינה חייבים לעשות הוא לדאוג לחוקק את חוק הגבלת הקדנציות שימנע מציאות מוטרפת כמו זו שמסכנת אתעצם מהותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
** גילוי נאות: הכותבת היא פעילה במפלגת כחול לבן
