במסיבת העיתונאים של טראמפ ונתניהו ראינו הרבה מאוד חיוכים ושמענו תשובות שכמו בהורוסקופ, כל אחד יכול לפרש כרצונו. האם טראמפ שולף מהמותן או מנהל אסטרטגיה עסקית ממולחת?
המפגש הראשון בין נתניהו וטראמפ התנהל באווירה מחויכת ונעימה ושפע מחמאות, וזה בוודאי לא צריך להפתיע אף אחד ולא רק בגלל שמדובר ב”דייט” ראשון שבו הצדדים להוטים להרשים ולהראות את צדם הטוב ביותר. גם לא מפתיע שלא היו שם רעידות אדמה ושלא נאמרו שם אמירות משמעותיות באמת, גם אם האמירות שנאמרו היו עמומות כל כך שאפשר להלביש עליהן כמעט כל פרשנות שנרצה, גם כזאת שהופכת אותן למשמעותיות.
כשצופים בטראמפ מדבר לעיתונאים אי אפשר שלא לתהות האם עומד אידיוט מוחלט המלא בעיקר בעצמו, או שהנשיא הנבחר של ארה”ב מתכנן מאחורי הקלעים מהלך גאוני.
בהאזנה ראשונה, דבריו של טראמפ על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הזכירו לי את השיחות שאני מנהלת עם ילדיי כאשר הם רבים ולא מצליחים להגיע להסכמה, “לא מעניין אותי מה תחליטו, העיקר שתפסיקו לריב”. אני מנסה לשכנע את עצמי שאני אומרת את זה כי אני רוצה הם ייקחו אחריות על הריבים של עצמם, אבל האמת העגומה היא שזה בעיקר קורה כשאין לי פתרון אמיתי שירצה את כל הצדדים ואני פשוט רוצה להרגיע את הרוחות.
אין ספק שמשפט המפתח של טראמפ במסיבת העיתונאים הוא: “אם מסתכלים על שתי מדינות או על מדינה אחת, אני אוהב את האופציה ששני הצדדים יאהבו. אני מאוד מרוצה מהאופציה ששני הצדדים יאהבו. אני יכול לחיות עם כל אחת מהאופציות. חשבתי למשך זמן מה שפתרון שתי המדינות נראה הקל מבין השניים, אבל למען האמת, אם ביבי והפלסטינים, אם ישראל והפלסטינים מרוצים, אני מרוצה מהפתרון שהם הכי מעדיפים”
או בתרגום חופשי: “באימא’שכם, תעשו מה שאתם רוצים, רק תנו לי לשתות את הקפה שלי בשקט”. אולי כי לטראמפ אין באמת כוח להתעסק בריבים המטופשים של מדינה בגודל בול ובעיקר כי הוא מספיק פוליטיקאי כדי לדעת לדבר הרבה מבלי לומר בעצם שום דבר.
אבל האם זה באמת הכל? מאוד קל להתפתות לפרשנות של “טראמפ עם הפה הגדול שלו, אין לו מושג על מה הוא מדבר ומחרטט”, אבל אסור לנו לשכוח לרגע שהאיש הזה, עם כל גסות הרוח, הפה הגדול והבורות שלו הצליח להפוך מבדיחה לא מצחיקה במיוחד, לנשיא של המעצמה החזקה בעולם, אז אולי כדאי לנסות להבין קצת יותר לעומק למה הוא אמר את מה שאמר.
טראמפ הוא בראש ובראשונה איש עסקים וגם כנשיא, רואים שהוא ממשיך לחשוב כמו איש עסקים. מה שהוא רואה לנגד עיניו זה משא ומתן עסקי ולשם שינוי, הוא מתנהל בזהירות. הוא עוד לא למד את הנושא לעומק, לא ישב עם הצדדים סביב שולחן הדיונים, לא ניהל עדיין תהליך שיאפשר לו להתוות דרך לפתרון, אבל הוא צריך לומר משהו, אז הוא אומר את האמירה הכי עמומה שהוא יכול למצוא, אמירה שכל אחד יכול לפרש כרצונו, אמירה שתיתן לכולם להרגיש טוב. כך הוא מייצר את האווירה למשא ומתן, אחר כך, כשיגיע שלב הישיבה סביב השולחן (אם זה יקרה אי פעם), ייתכן שנראה טראמפ אחר.
טראמפ, בניגוד אלינו ולפלסטינים, אינו מושקע רגשית בסכסוך שלנו. מבחינתו, זו עוד בעיה שהוא, כנשיא, צריך לנסות לפתור והוא רוצה להיות זה שיביא את הפתרון, כנגד כל הסיכויים ובניגוד לקודמיו שלא צלחו. זה טוב לאגו העסקי שלו. הוא בוודאי לא מהסס להתרברב מראש בכך ש”אני חושב שנגיע להסכם, זה עשוי להיות אפילו הסכם גדול וטוב יותר ממה שהנוכחים בחדר זה מבינים”. האם הוא אומר זאת כי הוא יהיר ולא מודע מספיק למורכבות העצומה, ובעיקר לא למשקל של האמוציות, בסכסוך זה, או שהוא מבין שהדרך היחידה לצאת מהבוץ היא בגישה עסקית, קרה, גישה מבוססת כדאיות?
אולי, רק אולי, מישהו כמו טראמפ, אדם קולני, אדם חסר עכבות, אדם שפונה לראש ממשלת ישראל בחיוך ואומר, כמו שכן שמבקש רק טיפ-טיפה להנמיך את המוזיקה, “אולי תעשו הפסקה קטנה עם הבניה בהתנחלויות?”, אולי רק אדם כזה, עם רגישות של פיל בחנות חרסינה, אדם שכמעט בלתי אפשרי לקחת אותו ברצינות, יוכל לנהל את המשא ומתן המורכב הזה בתנאים שלו ולהגיע למצב שבלי בדיוק להבין איך, ירגישו כל הצדדים שהם קיבלו את מה שהם רצו? רק ימים יגידו.
