בשיח הסוער סביב פרשת תא”ל אופק בוכריס חוזרים תומכיו על המנטרה “הוא גיבור ישראל”. מה הם אומרים בעצם? שגיבור לא יכול להיות אנס? שגבורה היא סוג של פטור?
אני לא יודעת אם אופק בוכריס אשם באונס ובמעשה סדום. כתב אישום נגדו הוגש וההאשמות נגדו יידונו בבית משפט שיקבע אם הוא אשם או זכאי. אך תומכיו של בוכריס, שבדף הפייסבוק שהקימו לכבודו חשפו את פרטי אחת המתלוננות, בניגוד לחוק, לא מפסיקים לשנן את המנטרה “הוא גיבור ישראל”. כאילו ש”גיבור” זה סוג של חסינות מפני עשיית מעשים שלא ייעשו. על פי המשוואה שלהם, אם בוכריס גיבור, לא ייתכן שהוא אשם באונס, או שאולי, אם הוא אנס, אז זה פחות נורא, כי הוא גיבור. אבל בבית משפט זה לא בדיוק הולך כך. שם מכריעים את דינו של אדם על בסיס עובדות ולא לפי מספר הצל”שים שלו, וטוב שכך.
גדלתי על ברכי החינוך הדתי-לאומי והמילה “גיבור” תמיד מתחברת לי לאמרה “אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? – הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ”. אמרה חכמה שמזכירה לנו שגם לגיבור יש חולשות ושאת גבורתו האמתית מעמיד אדם במבחן כאשר עליו לגלות את היכולת לכבוש את אותו יצר ולא לפעול על פיו.
במובן הצבאי, בוכריס הוא גיבור. אבל הוא גם חשוד באונס והחשדות נגדו מבוססים מספיק כדי להצדיק הגשת כתב אישום. הוא אדם שעשה מעשי גבורה, אבל, אם הוא אכן אשם במעשים המיוחסים לו, זה חושף פן הרבה פחות נעים באישיותו, בלשון המעטה. אם בוכריס אשם, הוא גיבור מלחמה גדול, אבל גבר קטן מאוד, גבר שכל זכויותיו כגיבור לא שוות כקליפת השום מרגע שבמעשיו הוא רוקן מתוכן את המונח “גבורה”, כי גבורה אינה יכולה להתקיים לצד אלימות.
אך אופק בוכריס אינו לבד. ההיסטוריה שלנו שופעת דוגמאות ל”גיבורים” גדולים עם יצר גדול ויכולת כיבוש קטנה, כולל “גיבורים” מאמינים ושומרי מצוות.
אחד מאלה המדברים בזכותו של בוכריס הוא האלוף במילואים גרשון הכהן, שהיה מפקדו ושמתמקד אף הוא בגבורתו של הנאשם ומגדיל לעשות ואף משווה אותו לדוד המלך בכבודו ובעצמו: “אסור לשכוח שמדובר באחד מגיבורי האומה. בתנ”ך דוד נשאר מלך ישראל למרות שבעניין שלו אין דיון מה היה עם בת שבע – הוא הודה”. כאשר נשאל על הסוגיה האתית, השיב הכהן: “עזוב אותי מהאמירה האתית – אני אומר לכם, הבחור זכויותיו רבות”.
טוב, בואו נעזוב את השאלה האתית. או אולי לא?
מה בעצם אומר גרשון הכהן? כאשר הוא שם בצד את השאלה האתית, הוא ממעיט בחשיבות המעשים המיוחסים לאופק בוכריס, מבחינתו, המעשים מתגמדים מול “זכויותיו הרבות” של הגיבור. מבחינתו, גיבור שסרח, הוא עדיין, למרות הכל וקודם כל – גיבור. על קורבנותיו של בוכריס, א’ ול’, אין כמובן אף מילה. הן שקופות, כאבן לא חשוב. בלקסיקון של הכהן, הן לא גיבורות.
למרבה הצער, גישתו המקלה של האלוף במילואים גרשון הכהן היא לא תופעה חריגה. אני לא מדברת רק על אלפי העוקבים אחרי דף התמיכה בבוכריס, אני מדברת על מה שקורה בצבא ההגנה לישראל, הצבא המוסרי בעולם, הצבא אליו אנחנו שולחים את מיטב בנינו ואת מיטב בנותינו.
המעשים בהם מואשם בוכריס לא קרו (לכאורה) בוואקום, בוכריס הוא לא הראשון ולא האחרון שמואשם בהטרדה מינית או באונס וישנם רבים שקורבנותיהם אפילו אינן מגישות תלונה נגדם. בצה”ל שלנו ישנם למרבה הצער מפקדים (וגם חיילים פשוטים) שמרשים לעצמם להשתמש בחיילות הכפופות להם (וגם באלה שלא), להטרידן, לנצל אותן וגם לתקוף אותן. בצה”ל שלנו ישנם גיבורים בשדה הקרב (וגם סתם חיילים) שמרשים לעצמם התנהגות מאוד לא ראויה בחדר המיטות (או במשרד, או בג’יפ, או בכל מקום אחר) ויש גיבורים שכובשים את יצרם וגם כאלה שלא. פשוט כך.
גישתו של גרשון הכהן צמחה במקום שבו הדרך לשוויון עדיין ארוכה מדי, במקום שבוא אישה היא עדיין חפץ, מושא להומור פוגעני וילדותי, מטרה. האלוף במילואים גרשון הכהן, מפקד בכיר מאוד בצה”ל, חוטא בגישה זו בעצמו.
אתמול פרסמה חברת הכנסת שלי יחימוביץ’ פוסט נוקב על האלוף גרשון הכהן. בעקבות התבטאויותיו בעניין בוכריס בחרה יחימוביץ’ לפרסם פוסט בן שנתיים שבזמנו בחרה לגנוז. פוסט שבפרסומו מאיר בפנס גדול את קטנותו של האלוף שמאמין שמלך הוא מלך וגיבור הוא גיבור, גם אם אין לו את היכולת הבסיסית לשמור את ידיו ואת שאר אבריו לעצמו.
