אמש התכנסו בכיכר רבין אלפים שנענו לקריאתו של זיו שילון לאחדות. האם יוזמה כזאת, מרגשת ככל שתהיה, יכולה להביא לשינוי אמיתי ומה עם הצעקות שנשמעו גם שם?
בפוסט שהעלה סרן במיל’ זיו שילון לדף הפייסבוק שלו, הוא הביע את דאגתו למצב החברה הישראלית ושהצהיר שיגיע לכיכר במוצאי שבת עם שלט שיקרא לאחדות ולאהבה. הפוסט זכה ל-68,000 לייקים ו-28,000 שיתופים והתפשט ברשת כאש בשדה קוצים. ליוזמה הצטרפו ארגון גשר ופרס אחדות ישראל ואמש הגיעו לכיכר אלפי אנשים להפגין אחדות.
אחרי נאומים קצרים של נציגי תנועות הנוער ושל זיו שילון החלו שירה בציבור, ריקודים ומעגלי שיח. בשלב זה נראה שהסצינה לקוחה מעידן אחר, תמים יותר, עידן שקדם לזה שבו אנחנו חיים, על שסעיו וצלילי שנאת האחים הצורמים שנשמעים מכל עבר.
אך גם בערב שמסריו אחדות ואהבה, נשמעו הקולות הצורמים שהביאו למעשה לקיומו. קומץ מפגינים מבין תומכי אלאור אזריה עמדו בשולי הכיכר וצעקו את צעקתם, כה שקועים בזעמם בנושא אזריה שלא הבינו אולי שאזריה אינו כלל הנושא של הערב, גם אם הפרשה העגומה שהוא עמד במרכזה היא שהביאה אותנו למקום שבו רמטכ”ל, שר ביטחון ובית המשפט אינם כבר פרות קדושות וגם כלפיהם מופנית אש ההסתה. פרשת אזריה היא בוודאי לא השחקנית הראשית בדרמה המתחוללת כאן, היא לא יותן מתסמין של מחלה שהחברה הישראלית לוקה בה, מחלה שהולכת ומחמירה. חבל שבאירוע כזה ובכלל, תשומת הלב תתמקד בפרשה זו, שכאובה ובלתי פתורה ככל שתהיה, היא רק פסקה קצרה בסיפורה של החברה הישראלית.
אך אם קל היה להתעלם מהבודדים שהגיעו לצעוק נגד קולות האחדות והפיוס, קשה יותר היה לחזות ברן כרמי בוזגלו, ממובילי המאבק למען אזריה, שהתפרץ עם תום דבריו של שילון לבמה וניסה לשאת דברים. בוזגלו לא הוזמן לדבר ולא היה חלק מתכנית הערב, אך דווקא בערב שמדבר על הקשבה, על אחדות ועל סובלנות, המהירות שבה זינקו אנשי ביטחון להורידו מהבמה והכוח שבה זה נעשה, צרמו לא פחות מקריאות הנאצה של חבריו בפאתי הכיכר. בהמשך התנערה משפחת אזריה מבוזגלו בעוד שנשמעו קולות לפיהם כוונתו היתה לגנות את ההסתה ולתמוך במטרת הערב.
עצרת שמאל? ימין? ומה עם הפוליטיקאים?
מספר פוליטיקאים וביניהם יאיר לפיד, ציפי לבני, יהודה גליק, יצחק הרצוג ואחרים הגיעו לכיכר. חלקם השתתפו במעגלי השיח ואף אחד מהם לא נאם וטוב שכך, שכן אירוע כגון זה חייב להיות יוזמה אזרחית ולהישאר יוזמה אזרחית. היה משמח אילו היו מגיעים יותר פוליטיקאים גם מהימין המובהק וחבל שהם לא ראו לנכון להביע את הזדהותם הפומבית עם מסר נקי כל כך של אחדות, או כפי שניסח זאת יועז הנדל “החזרת ישראל לעצמה”.
היה כמובן מי שמיהר לתייג את האירוע כאירוע של השמאל וחבל. חבל, כיוון שזה לא היה אירוע של שמאל או של ימין, אלא אירוע של אזרחי ישראל המאמינים באחדות, המאמינים בצה”ל, המאמינים בשלטון החוק. האם כה נמוך ירדנו שאמון בשלטון החוק הפך לתיוג פוליטי? אם כן, אז כנראה שמצב החברה הישראלית הוא לא רק קשה, הוא אנוש.
בסופו של דבר, למרות הקולות הצורמים, היה אירוע מחמם לב. אלפים עומדים ומקשיבים למי שהוא גיבור ישראל אמיתי שבא עם מסר של אהבה ושל תקווה, שרים יחד התקווה, אוחזים בדגל המדינה, מדברים ורוקדים במעגלים. אין את זה ביותר ישראלי. האם ערב כזה יכול להביא לשינוי? לא בפני עצמו, לא לבד, אבל ערב כזה יכול להפיח בנו קצת תקווה ובימים אלה, קצת תקווה זה בהחלט יותר טוב מכלום.
