סיפורה של המשפחה שלי הוא סיפור של אנושיות וגבורה לצד אטימות ושנאה, תכנון מדוקדק לצד מקריות, ראיית הנולד לצד תמימות ורגעי “מה היה קורה אם” שמשמעותם חיים או מוות
הסיפור של סבי וסבתי ושל הוריהם הוא סיפור בריחתן של שתי משפחות מאיטליה הפשיסטית, בריחה שהסתיימה עבור רוב בני המשפחה במחנה פליטים בשוויץ ועבור חלקם באושוויץ. סיפור שמתמקד בסבי ובסבתי ובהוריהם ושהוא חלק מסיפור רחב יותר של שאר בני המשפחה שקצרה היריעה מלספר.
סבי, מנליו (מרדכי) קמפניאנו נולד ב-1912 לאומברטו ואולגה והתגורר בקרפי שבצפון איטליה. עבד במפעל לצביעת טקסטיל שבבעלות אביו והצליח לסיים את לימודיו האקדמיים בסוף 1939, מיד לאחר שנכנסו לתוקף חוקי הגזע שאסרו על יהודים ללמוד.
סבתי, אנה ויג’וואני, נולדה ב-1921 לליונלו ואמליה והתגוררה עם הוריה בבולוניה. אביה ניהל מפעל סבון ובושם ונאלץ לשנות את שם העסק ולהצניע את תפקידו בו בגלל חוקי הגזע. לאנה עצמה לא התאפשר לעבוד או ללמוד והמשפחה סבלה מהתנכלות מצד ילדי השכנים. בני המשפחה שמעו חדשות מדאיגות מיהודים שנמלטו מאוסטריה, גרמניה ויוגוסלביה, אך האמינו שדברים כאלה לא יכולים לקרות באיטליה.
בסתיו 1943, כאשר המשטרה החלה לעצור יהודים, מצאה משפחת ויג’וואני מחסה בכפר בהרים. משפחת קמפניאנו, שהיתה מוכרת בקרפי גם בגלל תפקיד אבי המשפחה, אומברטו, כנשיא הקהילה היהודית במודנה הסמוכה, הסתתרה בכפר אחר. סבי, מנליו, נהג לרכוב על אופניים בין מקומות המסתור כדי לשמור על הקשר בין המשפחות.
באוקטובר הגיעו הפשיסטים לבית משפחת ויג’וואני בבלוניה לעוצרם, שוער הבית מיהר למקום המסתור להזהיר את בני המשפחה שנמלטו למקום מסתור חדש, בעליית גג של בית חרושת לדשנים כימיים בבעלות חבר של המשפחה, שם שהו מספר שבועות עד שהתבקשו לעזוב מחשש שיתגלו.
בינתיים, יצר עם סבי קשר אודרדו פוקריני, עיתונאי איטלקי שפעל להצלת יהודים. פוקריני השיג לבני שתי המשפחות תעודות זהות מזויפות וסיפר לכומר בית העלמין של קרפי, דון דנטה סלה, על מצבם. דון דנטה סלה עסק כבר זמן מה בהברחת יהודים מעבר לגבול השוויצרי, בעזרת מבריחים מקומיים והחל בהתארגנות להבריח את המשפחות בשתי קבוצות.
הקבוצה הראשונה עזבה ב- 29 בנובמבר, וחצתה את הגבול בלילה שבין ה-30 בנובמבר ל-1 בדצמבר 1943. רגע לפני עזיבתם,הוחלט שסבתי תצטרף למשפחת ארוסה. שינוי שהתברר כגורלי.
במעבר הגבול עם שוויץ, סירבו השוטרים לתת לבני המשפחה להיכנס למדינה כיוון שלא שוכנעו שהם יהודים. למרבה המזל, סבי החזיק בדיפלומה שלו מהאוניברסיטה, שעליה הופיע הכיתוב “בן לגזע היהודי” וכך, הכיתוב שנועד להדיר ולהשפיל הפך ל”כרטיס הכניסה” של המשפחה לשוויץ הבטוחה.
ב -30 בנובמבר 1943, לאחר שעזב את משפחת קמפניאנו עם המבריחים, חזר דון סלה למודנה כדי לאסוף את משפחת וויג’וואני שהיתה אמורה לצאת למחרת. אך ליונלו ואמליה, שלא היו מודעים למחסומים שהוצבו בדרכים, שבו למקום מסתורם הקודם כדי להביא בגדים שהשאירו שם ובדרכם חזרה, נעצרו. דון דנטה סלה נאלץ לעזוב רק עם אחותה של סבתי ובני משפחתה שהצליחו לחצות את הגבול בקושי רב אחרי שצעדו שעות ארוכות ברגל בשלג, עם בניהם התאומים הפעוטים. עם שובו, דון דנטה נעצר ונכלא בכלא פשיסטי שם סבל התנכלויות.
לאחר תקופת מאסר במודנה נכלאו ליאונלו ואמליה ויג’וואני במחנה הריכוז פוסולי, שם עזר להם אחד מעובדי המפעל של סבי. ממחנה המעצר הצליח ליאונלו להעביר לבנותיו מכתב שבו הוא הודיע להן על מעצרם, הרגיע אותן שהם בריאים ולא חסר להם דבר. המכתב יצא מפוסולי ב-12 בדצמבר 1943 ועותק מודפס ממנו הגיע לשווייץ רק במאי 1944, לאחר שעבר דרך הוותיקן. זה היה אות החיים האחרון שהגיע מהם. לאחר המלחמה התברר שליונלו ואמליה ויג’וואני גורשו לגרמניה במשלוח הראשון שיצא לאושוויץ ב-22 או ב-23 בפברואר 1944. הם הגיעו לאושוויץ ב -26 בפברואר, לא עברו את הסלקציה מפאת גילם ונרצחו מיד.
בינתיים בשוויץ, סבי וסבתי הועברו בין מספר מרכזי איסוף ומחנות פליטים. ביוני 1944 הם נישאו, כדי שיוכלו להישאר יחד אך הופרדו בכל זאת מיד לאחר מכן. במחנות הפליטים הם סבלו מקור ומרעב וחיו בתנאים ירודים מאוד. אומברטו חלה ובילה חלק מהתקופה בבתי חולים, מנליו עבר כשוטף כלים במבשלת בירה ואנה עבדה כעוזרת בית בביתו של דיפלומט. מנליו נהג לספר סיפור שהמחיש את היחס המזלזול שלו זכו לעתים: באחד הימים הוא פינה שלג משביל ביתה של אישה מקומית, כאשר סיים, יצאה האישה מהבית והביאה למנליו הרעב פרוסת לחם- שכרו על עבודתו. היא נכנסה שוב לבית ויצאה בשנית, עם קערת שמנת בידיה, אותה היא הניחה על הקרקע עבור החתול.
ביולי 1945, כמה חודשים אחרי תום המלחמה, הוחזרו בני המשפחה לאיטליה. במסע מקו הגבול האיטלקי-שוויצרי, כאשר סבתי בהריון מתקדם, הם נדחסו בעמידה, בארגז המטען של משאית ואת ימיהם הראשונים בקרפי הם בילו במפעל המשפחתי, כיוון שבית המשפחה נפרץ ונשדד. השנים הראשונות היו קשות, אבל בהדרגה שיקם סבי את המפעל המשפחתי. בערוב ימיהם עלו מנליו ואנה לארץ.
כמו סיפורים רבים כל כך, יש בסיפור של המשפחה שלי ראיית הנולד לצד תמימות, אנושיות וגבורה לצד אטימות ושנאה, תכנון מדוקדק לצד מקריות והחלטות קטנות מהסוג שקובעות גורלות גדולים, רגעי “מה אם” שמשמעותם חיים או מוות. מה אם אנה לא היתה מצטרפת ברגע האחרון למשפחת קמפניאנו? מה אם ליונלו ואמליה לא היו חוזרים לאסוף את הבגדים שהשאירו מאחור? מה אם לא היה בידי המשפחה הנמלטת מסמך שהעיד על יהדותם? התרחישים רבים מספור.
בני משפחתי ניצלו בזכות תושייתו של סבי וטוב הלב והגבורה של העיתונאי אודרדו פוקריני ושל הכומר דון דנטה סלה, ששניהם הוכרו כחסידי אומות העולם. פוקריני נתפס ונשלח לפלוסנבורג שם נרצח, ודון דנטה סלה זכה להגיע לישראל ב-1972 לטקס נטיעת עץ על שמו בשדרת חסידי אומות העולם. בנוסף לשניים אלה ישנם גם השוער בבית משפחת ויג’אווני שהזהיר את המשפחה, האנשים שהסתירו אותם במקומות שונים ועובדי המפעל המשפחתי שסייעו לבני הזוג וויג’וואני לאחר שנתפסו, שמרו על המפעל והחזירו אותו לידי סבי אחרי המלחמה. במסעם נתקלו בני המשפחה גם באנשים שהתנכלו להם ושסירבו, אם מפחד ואם מאטימות, לסייע להם.
מנליו קמפניאנו נפטר בירושלים ב -29.1.2002 בגיל 89. אנה קמפניאנו נפטרה בירושלים ב-3.4.2020 בגיל 99. יהי זכרם ברוך.
