הבובה הגדולה של נייקי היא אני
בובת הראווה גדולת הממדים של נייקי לא מעודדת השמנה ולא קוראת תיגר על הרזון. היא מעודדת אורח חיים בריא וקוראת לאנשים כמוני לצאת להתאמן, בלי להרגיש בושה
בובת הראווה גדולת הממדים של נייקי לא מעודדת השמנה ולא קוראת תיגר על הרזון. היא מעודדת אורח חיים בריא וקוראת לאנשים כמוני לצאת להתאמן, בלי להרגיש בושה
ילדה יפה לומדת מסביבתה לשנוא את הנשקף במראה. הגיע הזמן להפוך את היוצרות ולתת לילדות שלנו ללמד אותנו לחייך מול המראה ואז, אולי, תלתלים לא יהיו סיבה לחרם
יצאתי למלחמה באויב הגדול, כתמי הגיל שצצו על הפנים ומשהו מבורך קרה גם לקמטוטים שהפריעו פחות אבל שנחמד גם “לגהץ” קצת. מלחמת אור טכנולוגית, ממש כמו שאני אוהבת.
בגיל 14 היתה לי הרבה חוצפה ועזות המצח להאמין שאני יודעת מה טוב בשביל אמי. לצבוע שיער זה “מזויף” הסברתי, “צריך לתת לטבע לעשות את שלו” והיא הקשיבה.
רק אחרי פרץ האימפולסיביות האופייני שהביא אותי להצטרף לפרויקט הזה שאלתי את עצמי למה. מה משך אותי בפרויקט המשלב דימוי גוף, סרטן וצילומים ומה החוט המקשר בין השלושה?
את ההחלטה קיבלתי אתמול, ברגע שעליתי על האופניים הכחולים החדשים של בני, חבושה בקסדה הירוקה החדשה שלו ולבושה בשמלה כתומה ואמרתי לעצמי שאני חוזרת לרכוב וחוזרת להיות בשליטה.
אמי תמיד אוהבת לספר איך הייתי ילדה רזה עד שלמדתי לקרוא. ממנה למדתי ללוות ארוחה בספר ומאז המשקל עלה וירד ועלה…
הייתי ילדה שמנמנה, עם השנים עליתי וירדתי, הפכתי לנערה עגלגלה ולאישה לפעמים מלאה ולפעמים שמנה. המאבק עם המשקל הוא מאבק שיימשך כל חיי אבל היום, בניגוד לאז, אני יודעת להסתכל על עצמי בעין קצת פחות ביקורתית ולקבל את עצמי כמו שאני, עם התוספות.