קבלת שבת במעון לניצולי שואה, ערב של רגעים
ילדה אוחזת בידי קשישה, יד קטנה ורכה ביד קמוטה ומוכתמת גיל, יחד הן רוקדות לצלילי האקורדיון, מביטות זו בעיני זו ומחייכות. רגעים קטנים של חסד, גאווה וגם כאב
ילדה אוחזת בידי קשישה, יד קטנה ורכה ביד קמוטה ומוכתמת גיל, יחד הן רוקדות לצלילי האקורדיון, מביטות זו בעיני זו ומחייכות. רגעים קטנים של חסד, גאווה וגם כאב
כשהייתי בת שנתיים בערך, הורי התגרשו וטוב שעשו כך, בעיקר בתזמון הנכון ובדרך שבה בחרו. מאז ובעיקר לאחרונה, אני שואלת את עצמי, למה קשה כל כך להתגרש בטוב?
את ההחלטה קיבלתי אתמול, ברגע שעליתי על האופניים הכחולים החדשים של בני, חבושה בקסדה הירוקה החדשה שלו ולבושה בשמלה כתומה ואמרתי לעצמי שאני חוזרת לרכוב וחוזרת להיות בשליטה.
זהו, מחר אני נושמת עמוק, נכנסת למטבח, ומתכוננת לארח את כל מי שיבחר להיכנס בדלת ביתי במסגרת אירוע בתים פתוחים. תזכירו לי שוב, למה אני עושה את זה?
מדי פעם זוכות בלוגריות סלונה לאתגרים מעניינים. הפעם, האתגר היה לכתוב פוסט ברוח פורימית – מי האישה שהייתי רוצה להתחפש אליה. רק כאשר התחלתי לכתוב, הבנתי את גודל המשימה
לפעמים אני אימא של צחוק והשתובבות, לפעמים אני אימא של חיבוקים, לפעמים אני אימא של גבולות ולפעמים אני אימא כושלת, אימא שלא מתמודדת, אימא בורחת.
כבר חודשים שמניע אותי הצורך בשינוי, הצורך לצאת מהבית ולפרוש כנפיים, לעשות משהו אחר, שונה, לצאת מדל”ת האמות של עצמי ושל המחשב שלי ולראות עולם ובני אדם.
מי שמכיר אותי יודע שאני “קצת” חולת שליטה. אני יודעת שהרבה מאוד דברים אינם בשליטתנו, אבל זה לא אומר שזה מוצא חן בעיני ושאני מוכנה להשלים עם זה
אמי תמיד אוהבת לספר איך הייתי ילדה רזה עד שלמדתי לקרוא. ממנה למדתי ללוות ארוחה בספר ומאז המשקל עלה וירד ועלה…
הייתי ילדה שמנמנה, עם השנים עליתי וירדתי, הפכתי לנערה עגלגלה ולאישה לפעמים מלאה ולפעמים שמנה. המאבק עם המשקל הוא מאבק שיימשך כל חיי אבל היום, בניגוד לאז, אני יודעת להסתכל על עצמי בעין קצת פחות ביקורתית ולקבל את עצמי כמו שאני, עם התוספות.
מפגש בין שתי בלוגריות שלא הכירו קודם, הרבה נתינה וקבלה, כמה תובנות וגם דמעה או שתיים