שבוע יש ואין. יש נטל, אין שוויון.
כסף למעון ולמטוס? יש. כסף להעלאת שכר הח”כים? יש. ושכר החיילים? לא, לזה אין. שורדי שואה? גם אין. ילדים רעבים? זה בכלל לא מעניין. והשוויון בנטל? מה איתו?
כסף למעון ולמטוס? יש. כסף להעלאת שכר הח”כים? יש. ושכר החיילים? לא, לזה אין. שורדי שואה? גם אין. ילדים רעבים? זה בכלל לא מעניין. והשוויון בנטל? מה איתו?
העמדות בנושא הכאוב של חזקת גיל הרך הן לרוב נחרצות. או שאת לגמרי בעד או שאתה לגמרי נגד. אבל אותי הדיון הזה בעיקר מבלבל וכנראה שאני לא לבד.
אנחנו חיים בישוב בדירוג סוציואקונומי 9 אבל כשהקטנה שלי תתחיל כיתה א’ היא תצטרך לדשדש במי ביוב ואחיה חוזר לבית ספר מטונף, מוזנח ומסוכן. הגיע הזמן להגיד – די!
כל הורה יודע שחודשי הקיץ יקרים במיוחד. ספרי לימוד, ציוד לבית הספר, בגדים, בילויים, חופשות וכמובן קייטנות. קייטנות הקיץ המסובסדות הקלו עלינו אבל עכשיו גם אותן לוקחים מאיתנו.
בפעם הראשונה שהפכנו להורים, זה קרה בדרך הרגילה. החלטנו שהגיע הזמן, התחלנו לנסות, הריון, לידה. בפעם השנייה זה כבר היה אחרת ועולם שלם של תקווה וכאב נפתח
לפני שנה פרסמתי בחיל ורעדה פוסט ראשון. מאז הצטרפו אליו עוד שישים. היום, כששואלים אותי מי אני, התשובה היא: אישה עובדת, אימא, בת זוג ובלוגרית. כן, אני בלוגרית.
יש סרטים מצחיקים, יש סרטים עצובים, יש סרטים מרגשים, יש סרטים סתמיים ויש סרטים שנכנסים ישר ללב. ואז יש סרטים שנותנים אגרוף בבטן, חזק, ומשאירים אותנו ללא נשימה.
יום קשה היה אתמול, וגם היום. לא היום הקשה הראשון וסביר שגם לא האחרון, כי אנחנו חיים במדינה למודת ימים קשים. ועכשיו יותר מתמיד, ישראל היא הבית.
כאב הלידה מביא איתו את כאב האימהות, הצועד יד ביד עם החרדה והמלווה אותנו תמיד. כשאת אימא, כל ילד של אימא אחרת הוא גם קצת הילד שלך.
ילדה אוחזת בידי קשישה, יד קטנה ורכה ביד קמוטה ומוכתמת גיל, יחד הן רוקדות לצלילי האקורדיון, מביטות זו בעיני זו ומחייכות. רגעים קטנים של חסד, גאווה וגם כאב