לגן דניאלה אין שלט גדול בכניסה, אין שער צבעוני, אין גינה ומתקני משחק. מגן דניאלה לא בוקעים קולות ילדים משחקים. את גן דניאלה לא שומעים עד שממש מתקרבים
חורף, 50 שמיכות
לפני חצי שנה, מספרת לנו כרמית, הגיעו היא ומתנדבת נוספת מעמותת צימאון לראשונה לגן. זה היה בשיא סופות החורף שפקדו אותנו בחורף האחרון ובמרתף הן מצאו חמישים ילדים ומזרנים. זהו. לאחר שהביאו שמיכות (מהבית, אתם יודעים כמה שמיכות מיותרות יש לכל אחד מאיתנו בבית?) הן גייסו מתנדבים נוספים, ויחד, שיפצו את הגן מן היסוד וציידו אותו במשחקים, בחוברות ובעיקר בתשומת לב ואהבה. 50 ילדים בני שלושה חודשים עד שש שנים שוהים בגן משש בבוקר עד שבע בערב. עם סיום יום הלימודים מצטרפים האחים הגדולים. עתה מגיעים לגן בקביעות מתנדבי עמותת צימאון ופעם בחודש, צמד בלוגריות מסלונה מגיעות לחגוג עם הילדים יום הולדת עם עוגה, חטיפים והפתעות.
במרתף שבו שוכן הגן אין חלונות ויש ריח של טחב, אליו מתרגלים. הקירות מכוסים ציורים ותמונות, לאורך התקרה שרשרת בלונים, יש כונניות עם ספרים, חוברות ומשחקים, גן. הילדים אריתראים וסודנים בעיקר, עם הצוות הם מדברים אנגלית, עם המתנדבים רק עברית, כי צריך להכין אותם לחיים כאן, לכניסה לבית הספר.
חיבוק ועוד אחד
מיד בכניסה מקבלים את פנינו הילדים, הם יודעים שאם הגענו, יחגגו כן היום יום הולדת, ההתרגשות רבה. זאטוטים מתוקים ניגשים ומושיטים זרועות בתנועה שכל אימא מגיבה לה באופן אינסטינקטיבי. הם רוצים חיבוק, רוצים על הידיים, איך אפשר לסרב? מהר מאוד מסבירים לנו שחייבים לסרב. אי אפשר להחזיק עשרות ילדים על הידיים, אסור לתת להם להתרגל.
הילדים לבושים כמו הילדים שלנו, הם נקיים, מסודרים אבל הם צמאים לתשומת לב, לגירויים, לאהבה. בשביל זה אנחנו פה.
אחד המתנדבים הוא ברק. בחור צעיר ונמרץ שניכר שהילדים מעריצים ובצדק. ברק שר, רוקד, מתבדח, מנחה וסוחף את הילדים איתו. הוא לא מפעיל מקצועי, זה בא לו טבעי ולגמרי מהלב. במקום לבלות את בוקר שישי עם בירה ביד, על החוף עם חברים, או בבית קפה עם עיתון, הוא כאן, הוא ושאר המתנדבים, המגיעים לכאן בקביעות, חלקם מדי יום.
שאריות בקערות החטיפים
היום חוגגים יום הולדת ארבעה ילדים. יש עוד ילדים שרוצים לחגוג, יש קצת בכי וניסיון להתיישב על כיסאות יום ההולדת. ממש כמו בגן של הבת שלי או של הבן שלך. החגיגה שמחה, רועשת, מרגשת ובסופה מחלקים המתנדבים לילדים קערות חטיפים ועוגה. עם פינוי הקערות בסוף החגיגה מצביע ברק בהתרגשות על הקערות שחלקן לא רוקנו. הילדים למדו, הוא אומר, שאם ירצו, יהיה עוד. לא כמו פעם, שמיהרו לזלול הכל, מיד. הוא נרגש מהצעד הנוסף הזה לכיוון הנורמליות.
אחרי החגיגה, הצוות מנקה והילדים משחקים, שרים ורוקדים ושוב ושוב אלינו לחיבוק, לידיים.
נסיכה מתוקה בשמלה לבנה מתרפקת עלי ומשחקת בשערי, ״את יפה״ היא אומרת לי, ״את הכי יפה״ אני עונה לה, תסריט זהה לשיחות שאני מנהלת עם בתי. אני מראה לה תמונה, ״זאת הילדה שלי, אתן דומות״ אני אומרת ״היא יפה״ היא עונה.
באותה שעה, משחקת בתי בגן שלה. 30 ילדים, חלונות, מתקנים בחצר ושלט גדול. ילדה יפה אחת פה ועוד ילדה יפה שם, מציאות שונה.
הגיע הזמן לעזוב. תחושת הסיפוק מלווה בהחמצה – ישנם ילדים שלא הגענו אליהם, הילדים השקטים שישבו בצד ולא באו לדרוש חיבוק, אלה שרצו חיבוק, אך מצאו שזרועותינו כבר היו מלאות. יש גם צביטת אשמה בלב כשאני שואלת את עצמי מתי בפעם האחרונה ישבתי שעתיים בחברת ילדיי ושיחקתי איתם נטו, בלי טלפון, מחשב או טלוויזיה? אני חוזרת הביתה להיות איתם ולחבק אותם, כאשר בפינה אחת של הלב השתכנו עוד 40 ילדים שהשארתי בגן במרתף בתל אביב.
שני קצוות של אותו חוט
לפני שבועיים הגעתי עם משפחתי לקבלת שבת במעון לניצולי שואה. גם הם, כמו הילדים, זקוקים ליציאה מהשגרה האפורה, לתשומת לב ולאהבה. הם לא יודעים לדרוש תשומת לב ואהבה כמו ילדי הגן ואיתם קשה יותר לדעת מה לעשות ואיך. דיירי המעון וילדי הגן הם שני הקצוות בסולם של צורך. הם שונים והם דומים גם יחד ולשני המקומות אני רוצה לחזור.
גן דניאלה אומץ על ידי עמותת צימאון, ששלמה ארצי מכהן כנשיאה ושמטרתה הבאת תרבות וחינוך לאוכלוסיות מוחלשות. לפרויקט דרושים מתנדבים נוספים ותרומות. אין צורך בציוד או בגדים.
ניתן ליצור קשר עם כרמית אלעד, מנהלת הפרויקט מטעם העמותה במייל: [email protected]
