ילדה יפה לומדת מסביבתה לשנוא את הנשקף במראה. הגיע הזמן להפוך את היוצרות ולתת לילדות שלנו ללמד אותנו לחייך מול המראה ואז, אולי, תלתלים לא יהיו סיבה לחרם
אני אימא לילדה עם תלתלים, זה קצת הפתיע אותי, הקטע עם התלתלים, למרות שזה לא ממש היה בלתי צפוי, בכל זאת, הילדה 50% ג’מייקנית, אבל כך או אחרת, יום אחד הבנתי שאני אימא לילדה עם תלתלים ושיש לעובדה זו השלכות ומשמעות, מעבר לזה שזה ממש יפה.
את התלתלים היפים האלה צריך בכל יום לחפוף, לסרק עם טונות של מרכך (למה לא חשבתי מראש לקנות את המניות הנכונות?) ולקלוע צמה או לפחות לעשות קוקו, כי אחרת בבוקר יהיה שם סבך בלתי ניתן להתרה של קשרים. לשיחות של חברותיי לעבודה על יתרונות החלקת קרטין בהשוואה להחלקה יפנית אני מקשיבה בקשב רב כי יום אחד המידע הזה אולי יהיה רלוונטי לילדה שלי עם התלתלים וכדאי שאדע מה לייעץ לה, או לפחות כדאי שלא איחשף במלוא בורותי.
לי אין תלתלים, יש לי שיער שקצת מזכיר ספגטי, אבל פעם, אי שם בשנות השמונים, גם לי היו תלתלים, תלתלים ששילמתי עליהם ממיטב כספה של אימא שלי, חצי ראש חלק היה לי וגם פוני וכל השאר תלתלים. שעות ביליתי במספרה עם כל מיני חומרים איומים על הראש כדי לייצר את הלוק הזה, שיחד עם הכריות בכתפיים, חגורות הענק ועיפרון תכלת בעיניים, היה הלוק של עשור שהיום נדמה שהוא אחד החשוכים ביותר בהיבט האופנתי.
הילדה שלי היא הרבה יותר מסך כל תלתליה, אבל כמו התלתלים שלה היא קופצנית, אנרגטית, דעתנית ולא מקשיבה לאף אחד ואם לא יודעים להתנהל מולה נכון, היא נכנסת לתסבוכות ולקשרים שאי אפשר להתיר מבלי שזה יכאב. הילדה שלי יפהפייה, היא והתלתלים שלה אבל לפעמים היא אומרת לי, “אימא, הלוואי שהיה לי שיער חלק, כמו לך” ולפעמים היא מבקשת לעשות החלקה במספרה. בכל פעם שהיא אומרת לי את זה, אני מזכירה לה כמה שהיא יפה וכמה שתלתליה מזכירים זהב טהור ובפנים, בלב, אני שואלת את עצמי למה ילדה בת קצת פחות מ-7 בכלל צריכה לרצות לשנות משהו בעצמה.
חרם בגלל תלתלים
בשבוע שעבר העלתה אימא אחרת לילדה מתולתלת אחרת קול זעקה בקבוצת הפייסבוק “מאמאזון”. היא סיפרה על אגם, בתה היפה, שכמו בתי היא תלמידה בכיתה א’. היא סיפרה על חברותיה לכיתה של אגם שצוחקות עליה ואומרות לה שהשיער שלה מכוער, על החרדות, על הבכי, על הכאב. ביום שישי הופיעו אגם היפה ואמה בתכנית של אורלי וגיא. אגם המתולתלת ישבה לצדה של אורלי המתולתלת לא פחות ותמונתן המשותפת זכתה למאות תגובות אוהדות בדף הפייסבוק של התכנית. תגובות שאולי יעזרו לאגם להתגבר על הכאב, שאולי אפילו ילמדו אותה ליהנות ממה שהטבע העניק לה, ואולי לא.
ילדות בנות שש עסוקות באיך שהן נראות. ילדות בנות שש שופטות ומחרימות ילדות אחרות, ילדות בנות שש מסתכלות במראה ורואות פגמים. האם זה תמיד היה כך או שזו מחלה של העשור שלנו? האם זו אשמת החברה שעסוקה מדי בחיצוניות? האם הן פשוט מחקות אותנו, האמהות, שלעולם איננו שבעות רצות מעצמנו?
אולי היום כשאחזור הביתה, אעמוד עם הילדה המתולתלת שלי מול המראה, יחד נסתכל על שתינו ואני אבקש ממנה ללמד אותי איך להסתכל על עצמי, במקום שהיא תלמד ממני. אולי הילדה המתולתלת שלי, שתמיד אומרת לי “אימא, את כל כך יפה”, תדע גם להגיד לי על מה להסתכל במקום על מה לא ובמקום שהיא תגדל להיות אישה שלא מרוצה מעצמה, אני אלמד שוב להיות כמו ילדה שמסתכלת במראה ורואה בפשטות, את עצמה ומחייכת חיוך גדול. ואולי אם מספיק אמהות ומספיק ילדות יתחילו להסתכל אחרת במראה, נפסיק לרצות להיראות אחרת וילדות בנות שש לא ירצו לגלח ראש יפה מלא תלתלים.
