העיתונאית דניאל ברין משיבה להתנצלותו של ארי שביט ומבהירה ”הוא לא התנצל על מה שעשה. הוא לא התנצל על כך שביצע תקיפה מינית”
לפי שנתיים וחצי נפגשו כתבת “ג’ואיש ג’ורנל” דניאל ברין וכתב “הארץ” ארי שביט לראיון במלון בארה”ב. הפגישה הפכה, לדברי ברין לתקיפה מינית. שביט, בהתנצלותו, טוען שהיה “מפגש ידידותי עם יסודות של חיזור” ושהוא פשוט פירש את המצב לא נכון.
בתגובה חזרה ברין והבהירה ששביט נגע בה בניגוד לרצונה, היא חשה מאוימת, זה לא היה חיזור, זו היתה תקיפה ומסכמת “ארי שביט לא התנצל על מה שעשה בפועל, הוא לא התנצל על כך שביצע תקיפה מינית“.
בימים האחרונים הפיד שלי בפייסבוק מלא בתגובות לפרשה כולל תגובות של גברים רבים, שבניגוד לארי שביט מבינים כלל בסיסי ביותר ביחסים שבין גברים ונשים. “חיזור” הוא אינטראקציה שבה שני הצדדים משתפים פעולה מרצון. כשאישה נאלצת להיאבק ומרגישה מאוימת, זו תקיפה, איך שלא תסובבו את זה.
ארי שביט מעיד על עצמו כעל אדם “שמכבד כל אישה וכל אדם ושסולד מהטרדות מיניות”. אף אחד לא תומך בהטרדות מיניות. אף אחד לא חושב שזה בסדר להטריד, לתקוף, לאנוס. אבל הרבה לפני כן, אתה חייב להבין שמה שעשית הוא הטרדה.
ב”התנצלותו” ארי שביט לא התכחש לקיום המפגש, הוא לא התכחש לכך שגילה התנהלות לא מקצועית במפגש מקצועי, אך הוא ממשיך להכחיש את ההיבט המהותי ביותר בפרשה ועוטף את תקיפתו בעטיפה ריקה, שקופה ושחוקה של “חיזור” ובכך מסיר למעשה כל אחריות מעצמו ומרוקן את ההתנצלות מתוכן וממשמעות. אם הוא חשב שהתנצלות ריקה זאת תנקה אותו מתדמית הדוש התוקפני שחושב שהוא מתת אלוהים לכל אישה באשר היא, הוא טעה, כי בדבריו הוא רק חושף מי הוא באמת.
יש שיגידו שחייהם של גברים היו פעם הרבה יותר פשוטים ושהמציאות המשתנה פשוט מבלבלת אותם.
פעם, כשאישה אמרה לא, חשבנו בטעות שלגיטימי לתהות למה היא באמת מתכוונת.
פעם, אף אחד לא הרים גבה כשגבר קרא לאישה “מיידלע” והגניב ליטוף או “גנב” נשיקה או גם יותר מזה.
הטרדות תמיד היו דבר מעורר סלידה, אבל פעם עצמנו עין, החלקנו, האשמנו את הקורבנות ועברנו לסדר היום.
היום זה מתחיל להשתנות. קורבנות תקיפה מינית מתחילות ללמוד שלא הן צריכות להתבייש, הן מדברות בפנים גלויות, הן יודעות שהן לא אשמות, יש מי שמאמין להן, וכולם, כולל כולם, יגידו שהטרדה היא דבר מעורר סלידה.
אבל עדיין חסרים חלקים חשובים מאוד בפאזל.
חסר החלק שבו גברים שנמצאים בעמדת כוח כלשהי יבינו שחיזור הוא לא חלק מהלקסיקון כשיש מצב של יחסי כוח ויחסי כוח זה לא רק כשהגבר הוא הבוס הישיר של האישה, השחקן הראשי בהצגה, המפקד בצבא או העיתונאי הוותיק והנערץ.
חסר החלק שבו ייפסק השיח הסלחני (של גברים וגם של נשים) כלפי כל סוג של הטרדה. אין “רק” נשיקה, או “רק” מבט או “רק” אמירה. אם היא מרגישה אי נוחות, זו הטרדה.
חסר החלק שבו החברה תפסיק לחטוא באשמת הקורבן.
חסר החלק שבו גברים צריכים להבין שהדרך היחידה לוודא שאין פה פרשנות מוטעית, היא פשוט לשאול, כי גם אם אתה משוכנע לחלוטין שהיא משדרת משהו, שהיא מעוניינת, שהיא גם רוצה את זה, יש תמיד סיכוי שאתה נותן לאגו או לאיבר המין שלך לדבר.
“לא זה לא”
לכאורה זה פשוט מאוד. כשאישה אומרת “לא” אם במילים ואם בהסטת ראש, בסגירת שפתיים, בהרחקת גופה, זה צריך להיות הסוף של משהו שלא היתה צריכה להיות לו התחלה, כי אם זה מגיע למצב של “לא” כנראה שהתפספס שלב חיוני בדרך, שלב השאלה.
השאלה אולי לא רומנטית, אולי היא שאלה שהתשובה לה יכולה להיות לא נעימה כל כך לאגו וקצת מביכה (אבל לא מביכה או לא נעימה כמו המצב שיכול להיווצר אם היא לא תישאל): “את מעוניינת?” וכאן, רק אם התשובה היא כן, אפשר להתקדם.
זה עד כדי כך פשוט. בלי פרשנות, בלי אי נעימות, בלי שיימינג ברשת למחרת או אחרי שנתיים, בלי תלונה על תקיפה. פשוט תשאלו, תנו לאישה לדבר, לא לאגו או להורמונים שלכם ואם חטאתם בהטרדה, בחייכם, אל תכבסו את זה. הטרדה היא הטרדה והיא אפילו לא קרובת משפחה רחוקה של חיזור.
