על המדינה מוטלת האחריות לדאוג לסביבה נגישה ולהעניק שוויון הזדמנויות, עלינו כחברה מוטלת האחריות לדרוש מהמדינה למלא את תפקידה
לפני הרבה שנים (המון, אל תשאלו כמה), השלמתי תואר שני בלימודי מוגבלות באוניברסיטת שפילד. בזמנו, זה היה תחום חדש ולא כל כך מוכר ומה שלמדנו אז, אולי נראה מובן מאליו היום, אבל כדאי לציין את זה בכל זאת: מוגבלות היא לא דבר שיוצרת החברה, ולא תוצאה של בעיה גופנית או נפשית. ההבדל בין עולם מלא מחסומים לבין עולם שבו יש הזדמנות שווה לכל אחת ואחד הוא תוצאה ישירה של יכולתה של חברה לקבל מצבים שונים ולייצר סביבה נגישה לכל אדם באשר הוא.
הדוגמה הקלאסית שתמיד הונחה בפנינו היתה זו: דמיינו תמונה של אדם בכיסא גלגלים לצד בניין שמוביל אליו גרם מדרגות ושאלו את עצמכם מה הבעיה בתמונה. ישנם אלה שישיבו שהבעיה היא שאותו אדם לא יכול ללכת ולעלות במדרגות, אבל האמת היא שהבעיה היא בכך שהבניין לא מונגש.
סבי היה כבר ראיה כל חייו ובזקנתו התעוור לחלוטין. אמי נולדה קצרת ראיה ובשנים האחרונות ראייתה הולכת ומדרדרת. מדי יום אני עדה לאתגרים העומדים בפניה שחלקם הם תולדה ישירה של סביבה שמייצרת חסמים במקום הנגשה. זה ההבדל בין רחוב מואר היטב לרחוב חשוך, בין מדרכה ששפתה צבועה או שיש עליה בליטות לבין מדרכה חלקה ואפורה, בין שלט באותיות גדולות וברורות לשלט קטן ולא קריא והרשימה עוד ארוכה ומורכבת גם מדברים קטנים שקל מאוד לשפר ולתקן.
נכון, סביבה יותר מונגשת לא תחזיר לאמי את חדות ואת שדה הראיה שלה, אבל סביבה מונגשת תאפשר לה להתנהל בביטחה רבה יותר ולשמור על עצמאותה ועל כבודה העצמי. את הראיה של אמי אנחנו לא יכולים לתקן, אבל את נגישות הסביבה שלה – כן.
היום הוא היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות וזו הזדמנות נהדרת לדבר על כך שלנו, כחברה יש תפקיד ויש גם אחריות. קודם כל אנחנו יכולים להיות מודעים יותר ורגישים יותר, לראות, להיות קשובים ולנסות להבין איך אנחנו יכולים להפוך את הסביבה שלנו לנגישה יותר, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לאפשר לכל אדם לשמור על עצמאותו ועל כבודו העצמי. לא להניח שאנחנו יודעים את כל התשובות או אפילו את חלקן, אלא לברר, לשאול, לחשוב יחד, לדבר עם אנשים עם מוגבלויות ולהיות קשובים לתשובות.
על המדינה מוטלת האחריות לדאוג לכך שהסביבה הפיזית תהיה נגישה יותר. הכלים להסיר חסמים, לקדם שוויון הזדמנויות ולהבטיח שאנשים עם מוגבלויות יוכלו לחיות בכבוד, להתפרנס ולחיות עם כמה שפחות חסמים, נמצאים בידי המדינה, אבל על כתפינו, כאזרחים נמצאת האחריות לדרוש מהמדינה למלא את תפקידה ועל כתפינו כהורים נמצאת האחריות לחנך את ילדינו לקבל בני אדם באשר הם.
מאז שלמדתי לימודי מוגבלות לפני הרבה מאוד שנים (אמרתי לכם, אל תשאלו כמה) התקדמנו והפכנו לחברה מודעת יותר. יש יותר חקיקה שמחייבת הנגשה, יש יותר נראות של אנשים מוגבלויות בתקשורת ובתרבות, יש יותר שיח, אבל מנגד, אנחנו חברה מפולגת יותר וסבלנית פחות שבה אנשים עם מוגבלויות עדיין נתפסים כמושא ללעג ולזלזול, עדיין לא זוכים לשוויון הזדמנויות בשוק העבודה, עדיין חיים על קצבאות שלא מתקרבות להיות מספיקות לחיים של כבוד ועצמאות.
הדרך שלפנינו עדיין ארוכה מאוד ורצופה מכשולים, קשיים ודעות קדומות ולנו אסור לעצור לרגע, לא רק למען אנשים עם מוגבלויות, אלא למען כולנו כי חברה שנותנת הזדמנויות שוות לכולם, שמסירה מחסומים במקום להציב אותם, שקשובה לצרכים שונים של אוכלוסיות מגוונות היא חברה טובה יותר לא רק עבור אנשים עם מוגבלויות, אלא עבור כל אחת ואחד מאיתנו.
