כולם ממהרים לשפוט, לכולם יש דעה. וישנם אלה שלא יתנו לעובדות לבלבל אותם ואף יתאימו את המציאות למה שהם רוצים להאמין בו, גם אם זה דורש אקרובטיקה שלא תבייש נערת גומי בקרקס
אתמול נרצחו ארבעה חיילים צעירים בפיגוע דריסה אכזרי בירושלים. הפיגוע נמשך פחות מדקה וגבה מחיר דמים כבד מאוד, אך ביום שבו היינו אמורים לעסוק בעיקר בקורבנות, מצאנו את עצמנו מנהלים שיח של חרשים ברשת שהתמקד בהאשמות ושכיכב בו, באופן פרדוקסלי, למרות שכלל לא נכח שם, החייל שישנם אלה שמתעקשים להפוך אותו לקורבן ולכוח מניע של תהליכים שאין לו כל קשר להם.
זה התחיל בעדותו של איתן רונד, מורה דרך שהיה במקום ושירה במשאית ובמחבל שנהג בה. רונד העיד בתחילה שהוא היחיד שפעל, בעוד שהצוערים שבשטח נמלטו. לעדותו הוא אף הוסיף פרשנות לפיה החיילים בחרו שלא להגיב מתוך חשש שהוא תוצאה של פרשת אלאור אזריה. בהמשך הוא ריכך את גרסתו, הכיר בכך שהיו גם חיילים שירו אך המשיך לטעון לקשר לפרשת אזריה.
כך או אחרת, מרגע ששודרה עדותו של רונד, קפצו אבירי אזריה למיניהם כמוצאי שלל רב ונופפו בה כהוכחה אולטימטיבית לקשר סיבתי ישיר בין העמדתו לדין והרשעתו של אזריה לתגובת חיילי צה”ל לאירוע טרור.
אותם אנשים שטענו חודשים ארוכים ש-11 דקות אחרי הפיגוע שלו אזריה היה או לא היה עד, הוא עדיין היה במצב של הלם שפגע ביכולת השיפוט שלו, אותם אנשים שזעקו שאסור לשפוט על סמך הצילומים מהאירוע, שיש לחכות לתוצאות התחקיר ולא לצאת בהצהרות, אותם אנשים סיפקו אתמול הסברים מלומדים על תהליך החשיבה של הצוערים אתמול, ש”התנהלו כמו פחדנים” ו “ברחו כמו נמושות”, לא כי שעטה לעברם משאית הנהוגה בידי מחבל עם מוות בעיניים, אלא כי באותן 20 או 40 שניות הספיקו לשקול את המצב ולחשוב שמוטב לברוח מאשר לקחת סיכון שאולי מישהו ימצא קווי דמיון בין הירייה שירה אזריה 11 דקות אחרי תום אירוע במחבל שכוב על הקרקע לבין הירייה שהם שוקלים לירות במחבל שעדיין מנסה לרצוח אותם. כאילו שעוצמתה של טראומת אזריה הקולקטיבית גוברת על עוצמת אינסטינקט ההישרדות המוטבע בכל אחד מאיתנו. כאילו שהם היו נוהגים אחרת.
אותם המומחים בעיני עצמם מיהרו לקבל ללא היסוס או עוררין את גרסתו הראשונה ואת פרשנותו של רונד לאירוע. גרסה שכנראה מתיישבת טוב עם הנרטיב שלהם. הם קיבלו את הגרסה לפיה אחד ירה ו-40 נמלטו ולא שאלו עוד שאלות. האם הצוערים שנמלטו היו מיומנים בירי? האם יש להם הכשרה קרבית? האם מפקדיהם פקדו עליהם להמלט? מה היה קורה אם בפועל היו עומדים 5, 10 או 20 חיילים ויורים? האם עלתה במוחם של המומחים בעיני עצמם האפשרות שירי של מספר גדול של חיילים לא מיומנים היה עלול לפגוע לא במחבל אלא בחבריהם? האם עלה בדעתם שאולי העובדה שרק בודדים ירו היא דרך הפעולה הנכונה במקרה זה, הדרך שמנעה נפגעים נוספים, מירי כוחותינו?
גם ללא שאלות אלה, עצם ההשוואה מעורר תמיהה, במקרה הטוב. איך משווים בין 11 דקות שלאחר תום אירוע לשניות בודדות שבתוך אירוע? איך משווים בין מחבל שכוב ירוי על הקרקע למחבל האוחז בהגה של כלי רצחני? ואם המקרים ברי השוואה, למה לשפוט ללא תחקיר את אירוע הדריסה אתמול אחרי שזעקתם על השיפוט המוקדם מדי במקרה של אזריה?
מאז האירוע אתמול התבררו פרטים נוספים, כולל העובדה שניתנה פקודה להתרחק מהמקום, כמו העובדה שלא רק רונד אלא גם אחרים ירו במחבל. נוספה גם עדותו של מורה דרך אחר, אייל קורן, שאף הוא ירה במחבל ושיבח את התנהלות החיילים בשטח. אבל עובדות לחוד ומציאות לחוד.
אותם אנשים שזעקו את זעקת “הילד של כולנו” לא נותנים לדבר פשוט כמו עובדות לבלבל אותם, בעיקר כאשר העובדות אינן יושבות טוב על הנרטיב שלהם. אם הרמטכ”ל, שר הביטחון ובית הדין אינם מתיישרים עם המציאות שלהם, הרי שצריך להחליף אותם באחרים ואם בתסריט שמתנגן בראשם של המומחים בעיני עצמם, הם היו מסתערים עם הסכין בין השיניים ומחסלים את המחבל במבט מצמית אחד ולקינוח מניפים בזרוע שרירית את המשאית ומשגרים אותה בהינף קליל עד לעזה (או לים), אז כל חייל שעשה אחרת הוא “נמושה” ובוודאי שלא “הילד של כולנו”.
כאילו שלא חלפה אפילו יממה מהרגע שאלפים נענו לקריאת סרן במיל’ זיו שילון ובאו לכיכר רבין לדבר על אחדות והקשבה, שוב אתמול תססה הרשת בשנאה צדקנית יוקדת ובהטחת האשמות הדדית. על הקרקע, כמו תיקי הפצועים בזירת הפיגוע, נשארו השכל הישר והעובדות, אבודים ונשכחים ובעיקר חסרי משמעות כי במקום להתמקד בזכרם של יעל, שיר, שירה וארז זיכרונם לברכה, אנחנו עסוקים מדי בהטחת האשמות הדדית.
אתמול נרצחו ארבע צעירים, קחו דקה וזכרו אותם.
סגן משנה יעל יקותיאל, בת 20 מגבעתיים, לאחר מותה הועלתה לדרגת סגן
צוערת שיר חג’אג’, בת 20 ממעלה אדומים, לאחר מותה הועלתה לדרגת סגן
צוערת שירה צור, בת 20 מחיפה, לאחר מותה הועלתה לדרגת סגן משנה
צוער ארז אורבך, בן 20 מאלון שבות, לאחר מותו הועלה לדרגת סגן משנה
