יממה וחצי אחרי סגירת הקלפיות עדיין כל האפשרויות פתוחות. מוקדם מדי לדבר על ניצחון או הפסד, אבל צריך להתחיל לדבר על מה שקורה לנו, כחברה
יממה וחצי מאז שנסגרו הקלפיות, הזנת הקולות במערכת ועדת הבחירות המרכזית כמעט הסתיימה וחברי ועדת הבחירות המרכזית עוסקים בספירת והזנת נתוני המעטפות הכפולות, קולות הימאים, החיילים, הדיפלומטים, מצביעי הקלפיות הנגישות ומצביעי קלפיות מבודדי הקורונה שחברי הוועדה חששו לספור.
תמונה כללית כבר יש, אבל במשחק הגושים הצמוד והגורלי, כל תזוזה של מנדט או שניים בין הגושים יכולה להיות מכרעת וככזאת, היא מייצרת אפקט פרפר שגורר צונמי של ספקולציות. ביממה וחצי שחלפו מסגירת הקלפיות ופרסום המדגם, נדמה שאזרחי המדינה כולם הפכו לפרשנים מומחים, כולל אלה שאפילו לא טרחו לממש את זכות ההצבעה, לא הגיעו למגרש, אבל ממשיכים לברבר מהיציע.
בשלב זה אין דרך לדעת אם בנימין נתניהו יוכל להרכיב ממשלה, אם תהיה ממשלת אחדות או לא, אם יהיו פרישות, עריקות, מחטפים והפתעות, או אם נכון לנו סיבוב נוסף. אבל גם מהתוצאות החלקיות אפשר ללמוד כמה וכמה דברים.
מהו ניצחון?
מערכת הבחירות של מארס 2020 היא מערכת בחירות שלישית בתוך שנה. בבחירות אפריל 2019, קיבלו שתי המפלגות הגדולות, כחול לבן והליכוד, מספר זהה של מנדטים והאיזון בין הגושים עמד על 60:60. אנשי כחול לבן הקדימו לחגוג את מה שנתפס כניצחון וזכו לקיתונות של לעג. שתי מערכות בחירות לאחר מכן, לאחר שכבר למדנו על בשרנו את הפער בין ניצחון מספרי לבין היכולת להקים ממשלה, בליכוד חוגגים והתקשורת, הפעם, במקום ללעוג, שותפה לנרטיב של “ניצחונו האדיר” של נתניהו. במובן מסוים, אכן יש כאן ניצחון: נתניהו, שאיבד הרבה מאוד כוח בבחירות ספטמבר השיב לעצמו את היתרון למרות מצבו המשפטי המורכב ועדיין, בשלב זה אנחנו כבר אמורים לדעת שאי אפשר לדבר על ניצחון באמת עד שלא תהיה ממשלה על השולחן.
הניצחון היחיד שכן אפשר לדבר עליו בשלב זה הוא ניצחונו של המגזר הערבי שממשיך את מגמת ההתעוררות והגדיל את כוחה של הרשימה המשותפת מ-13 ל-15 או אפילו 16 מנדטים.
ניצחון בקלפי, הפסד בערכים
לבחירות מארס 2020 הגיע נתניהו כנאשם שעומד בפני משפט על שוחד, מרמה והפרת אמונים. ב-17.3 יתחיל משפטו ולמרות מעמדו כנאשם, למרות שממש בזמן שבו אמור להתקיים מו”מ קואליציוני, ימצא את עצמו נתניהו בבית המשפט, למרות זאת התמיכה בו בקרב הציבור גדלה. בקרב חלק מהציבור הצליח נתניהו לערער את האמון במערכת החוק והמשפט, לחלק אחר מהציבור פשוט לא איכפת אם ראש הממשלה הוא אדם ישר או לא. ערכים בסיסיים של מוסר הפסיקו לשחק תפקיד כלשהו בבחירה וזה מדאיג לא פחות ממגמת אובדן האמון במערכות החוק והמשפט.
המסר של ציבור הבוחרים בליכוד של נתניהו ובמפלגות הגוש הוא אחד: נתניהו עצמו והישרדותו האישית חשובים יותר מערכים של יושרה וניקיון כפיים. צרכיו של נתניהו חשובים יותר מצרכיה של המדינה. בחירה בנתניהו, אם ישירות ואם בהצבעה למפלגות הגוש שלצדו, אומרים למעשה הבוחרים שהציפייה היחידה שלהם ממנהיג היא שהוא יהיה נתניהו, בכל תנאי ובכל מחיר והדרך מכאן לפולחן אישיות המוכר לנו יותר מתרבויות אחרות, קצרה יותר ממה שאולי נדמה לנו.
נמוך יותר, תוקפני יותר, ערמומי יותר
לארוך הקמפיין, הוכיח נתניהו שוב את כשרונו הגדול בקביעת סדר היום ובניהול קמפיין אפקטיבי, אבל הוא ניהל קמפיין בלי כפפות, בלי מעצורים ובלי כללי משחק. בקמפיין של נתניהו, כל האמצעים כשרים, כל ההכפשות לגיטימיות והאמת היא אפילו לא בגדר המלצה. כמה מהתכסיסים בהם נקט היו שקופים כל כך שלא ברור איך נמצא ולו אדם אחד שקנה את הסחורה המפוקפקת שנתניהו מכר על יריבו, אבל הציבור, מתברר, הוא צרכן שמעוניין בכל סחורה ולא משנה כמה היא מפוקפקת.
ואם בשם קמפיין פוליטי מותר לעשות הכל, אין גבולות, אין קווים אדומים ולא משלמים מחיר על שום דבר, הרי שבשלב המשא ומתן להרכבת ממשלה, צפוי לנו עוד מאותו הדבר. כבר עכשיו, עוד בטרם נקבעו התוצאות הסופיות, מדברים במחנה נתניהו בגלוי על גיוס עריקים ממחנה המרכז-שמאל. על השולחן עומדת מצד אחד הצעה לאורלי לוי-אבקסיס לתיק הבריאות ונשיאות לאביה, דוד לוי, בתמורה לתמיכתה בממשלת נתניהו ומצד שני, ישנן פניות למספר חברי כנסת מ”כחול לבן”, הבולטת ביניהן עומר יענקלביץ’, עליה מופעלים לחצים כבדים ואף איומים.
ממש כמו בקמפיין, בדרכו להרכבת ממשלה, נתניהו לא יבחל באף אמצעי. על הגינות ומוסריות אין בכלל מה לדבר, המשחק נמצא עמוק במגרש האפור של גבולות החוק.
יממה וחצי אחרי סגירת הקלפיות עדיין כל האפשרויות פתוחות. הליכוד קיבל יותר מנדטים אבל לגוש הימין-חרדים אין רוב, בשלב זה הכל בגדר ספקולציות ורק דבר אחד בטוח: אחרי שיסתיים עידן הבחירות ותורכב ממשלה, בפני החברה הישראלית עומד תהליך ארוך של חשבון נפש ושיקום, כי הדרך שבה אנחנו הולכים עכשיו היא דרך חתחתים מסוכנת שבסופה מלחמת אחים.
