כבר ארבעה חודשים שאני לא כותבת על פוליטיקה. בפעם האחרונה כתבתי כי המילים שבתוכי לא נתנו לי לישון והיום שוב, הצטברות של כעס, פחד ותדהמה דוחפים אותי למקלדת
הפעם האחרונה היתה בינואר, בעיצומו של מסע בחירות סוער ואינטנסיבי במיוחד. לא היה לי זמן לכתוב (או לראות את ילדיי, לאכול או לישון) וכתבתי רק כאשר מה שהיה לי להגיד בער בי כל כך שלא יכולתי לישון עד שכתבתי. מאז, נדמו מקשי הפוליטיקה על מקלדתי ורק היום המילים מבקשות שוב לפרוץ החוצה כי אני לא יכולה להמשיך להכיל עוד ועוד.
בחירות דמוקרטיות היו לנו. בעלי זכות הבחירה, או לפחות כ-72% מהם הגיעו לקלפיות ויחד קבעו את הרכבה של הכנסת ה-20. ברגע האמת, הסקרים התבררו כחסרי משמעות כמעט ובמקום מהפך, קיבלנו ליכוד מחוזק עם 30 מנדטים.
- אולי זה היה כי מצביעי ליכוד מצביעים ליכוד ויהי מה
- אולי זה היה כי מצביעי הימין החליטו לעשות הכל כדי להבטיח שלא תהיה ממשלת שמאל
- אולי זה היה אפקט אמירתו המבישה של נתניהו “המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי“
- אולי זה היה כי החלופה שהציע השמאל פשוט לא היתה מספיק משכנעת
- אולי זה היה כי 985,408 בעלי זכות בחירה באמת חושבים שביבי הוא ראש ממשלה טוב.
אז העם אמר את שלו. בנימין נתניהו קיבל שוב את המנדט ולרגע נראה היה שהוא יוכל גם להקים ממשלה חזקה ויציבה בזמן שיא. אבל רק לרגע.
ואז הוא פנה ל”שותפיו הטבעיים”.
ומי הם שותפיו הטבעיים של מי שטוען שהוא ראש הממשלה של כולנו? לא אנשי השמאל, גם לא המרכז, אלא הימין הקיצוני והמפלגות החרדיות – מפלגות סקטוריאליות המדירות נשים (רק 50% מהאוכלוסייה, האימהות שלכם, האחיות שלכם, נשותיכם) והמעמידות את אורח חייהן מעל לכל – מעל לזכויות שאר האוכלוסייה, מעל לשוויון.
ואז החל מחול השדים של מכירת החיסול הגדולה.
את התוצאה כולנו יודעים – ממשלת הדקה התשעים, אחרי הארכה, ממשלת רוב זעום המהלכת תמידית על חבל דק אותו ידעו אותם “שותפים טבעיים” למשוך איש-איש לכיוונו כל אימת שירצו. ממשלה שאפילו השבעתה החגיגית הפכה למופע מביך, ממשלה שמתמחה בפניות פרסה, בפיטורים טלפוניים, במחיקת הישגים ובצעידה אחורה, ממשלת אבסורד.
אז העם אמר את שלו.
אבל כאשר אמר העם את שלו, האם הוא התכוון למה שקורה עכשיו?
האם העם רצה ורוצה ממשלה מנופחת שבה מכהנים שרים מפוצלי-תיקים שתאריהם ותחומי האחריות שלהם משתנים עם כיוון הרוח?
האם העם רצה ראש ממשלה המחזיק, כמו להטוטן, בנוסף לתפקידו המחייב כראש ממשלה, גם בשלל תיקים נוספים?
האם בוחרי “כולנו” רצו להיות שותפים לקואליציית האילוצים הצרה שהחלה להפר הבטחות בחירות עוד בטרם יבשה הדיו על ההסכמים הקואליציוניים?
ומה עם בוחרי הליכוד?
למי שמביט מבחוץ נדמה שהיחידים שישנים טוב בלילה הם מצביעי המפלגות החרדיות שנבחריהם שבו למקומם לצד שותפם הטבעי ומקבלים בדיוק את מה שתמיד רצו – את הכוח לפעול למען אותו הסקטור שבחר בהם וזהו. הרי הם לא מתיימרים להיות נבחרי כלל הציבור. ומצביעי שאר המפלגות? האם הם מאוכזבים? האם הם מרגישים נבגדים? האם
הם עסוקים בהצדקות ובדיסוננס ומשכנעים את עצמם שזה הילד לו פיללו? ואם הם מאוכזבים, מה הם עושים כדי להביע את אכזבתם? איזה כוח יש להם עכשיו?
בדמוקרטיה העם בוחר את נציגיו והנבחרים אמורים לשרת את העם. אך עד כמה מחויב נבחר הציבור כלפי בוחריו? האם כאשר נבחר ציבור אינו משרת את הציבור נאמנה, כאשר הוא פועל בניגוד לעקרונות שבשמם נבחר, זו עדיין דמוקרטיה?
ועד הפעם הבאה, כמה נזק ייעשה? כמה יגדל הקרע והאם התוצאה תהיה שונה?
