אם את מאמינה בשוויון במידה שמתאימה לך, אם את חיה כמו שאת רוצה ולא כפי שאחרים מכתיבים לך, אם את נותנת דין וחשבון רק לעצמך – בשבילי את פמיניסטית
שבע בערב, אני מתקשרת לבן זוגי מהפקק. הוא באמצע ארוחות הערב של הילדים ומקבל בהבנה את הבשורה ששוב יצאתי מאוחר מהמשרד ושאגיע הביתה רק אחרי אסיפת ההורים של כיתה ב. אני אומרת לו תודה אבל עוצרת את עצמי שנייה לפני ההתנצלות ונושמת נשימה עמוקה לפני שהקטנה עולה על הקו. היא מאוכזבת, מבקשת לבוא איתי לאסיפה ומתנחמת חלקית מהתשובה השלישית כשאני מבטיחה שאחזור לפני שתלך לישון ואחבק אותה חזק. את הצביטה בלב כשאני מנתקת את השיחה אני עדיין לא יודעת לעצור, כנראה שאף פעם לא אדע, כי גם אם בראש אני יודעת שהכל בבית בסדר, שהילדים עם אבא שלהם ולא עם זר, שאני עושה את מה שאני אוהבת לעשות (רוב הזמן) ואת מה שאני צריכה לעשות (שאר הזמן), את רגשות האשמה עוד לא למדתי להעלים, רק למדתי לחיות איתם ולהבין שהם חלק מהתמונה המורכבת של אורח החיים שבו בחרנו ולאורח החיים הזה יש גם מחיר.
אני עובדת במשרה מלאה שאני אוהבת מאוד, פעילה פוליטית וחברתית ובג’ינג’ול של החיים מנסה גם להכניס זמן איכות עם עצמי ועם חברות וכמובן שאני גם בת זוג ואימא. יש הרבה כדורים באוויר, איזון שצריך לשמר כל הזמן ולא, לוותר על משהו זו לא אופציה. הקושי הוא מובנה ואת המחיר אני מוכנה לשלם. את רגשות האשמה אני שומרת לילדים שמשלמים מחיר של לא מספיק זמן עם אימא, אבל מקבלים בתמורה הרבה זמן עם אבא, שזה שונה אבל לא פחות טוב.
אז למה אשמה?
אולי כי באמת לאימא אין תחליף ואימא לא נוכחת, מסופקת ככל שתהיה משלל עיסוקיה, היא עדיין אימא לא נוכחת ואולי כי מחנכים אותנו לחשוב כך. דוגמה לכך היא בביקורת שהוטחה השבוע בצ’לסי, בתם של הילרי וביל קלינטון, שפספסה את היום הראשון של בתה בבית הספר כי ליוותה את אמה בקמפיין. הכותרת שמעלה את השאלה “האם מתקבל על הדעת שרק הורה אחד ילווה את הילד ליומו הראשון בבית הספר?” (והסאבטקסט הוא כמובן “הורה אחד שהוא אבא” השאלה הרי לא היתה עולה במקרה ההפוך) היא כותרת מהסוג שמלבה את רגשות האשמה שכבר יש לאמהות כמוני וכמו צ’לסי ומקשה עלינו ועל העולם להתקדם לשוויון אמיתי, שמכיר בשונות ומוצא את האיזון.
פמיניזם הלכה למעשה
בן זוגי ואני מנהלים אורח חיים שוויוני. זה לא משהו שדיברנו עליו מראש, זה לא משהו שתכננו, זה פשוט כך. אין חלוקת תפקידים. מי שפנוי יותר עושה את מה שהוא יכול, בסוף זה מתאזן. למרות שחייתי גם אחרת, בזוגיות קודמת, אני לא מסוגלת היום לדמיין מציאות שונה. השוויון הזה הוא גם מה שמאפשר לי לא לוותר.
את הילדים שלנו אנחנו מגדלים לשוויוניות, יש להם מטלות בבית כפי יכולתם בהתאם לגילם, לא למגדרם. שניהם מבשלים, שניהם מנקים, שניהם שוטפים את המכונית וממלאים אוויר בגלגלי האופניים ושניהם רגילים שאבא שלהם נמצא בבית יותר מאימא. אבל לצד השוויון יש גם שונות. לא רק שונות באופי ביניהם, אלא גם שונות שנובעת מכך שאיך שלא נסובב את זה, ההבדלים בין בנים ובנות, בין גברים ונשים הם לא רק פיזיולוגיים. מאיתנו הם לומדים רק שזה לא רק בסדר שיש הבדלים בין נשים וגברים, זה אפילו דבר נפלא, כי זה הופך את החיים למעניינים הרבה יותר.
פמיניזם זו לא מילה גסה
את אורח החיים השוויוני אני מיישמת כבר שנים מבלי להיות ממש מודעת לכך, אך למודעות פמיניסטית הגעתי לא ממש מזמן. עד לפני כמה שנים לא הגדרתי את עצמי פמיניסטית. הייתי פמיניסטית (בהתהוות), אבל לא ידעתי את זה ובעיקר, חששתי להגיד את זה בקול רם, גם לא לעצמי. אולי אפילו נרתעתי מהמילה המאוד טעונה הזאת.
השינוי התחיל כשהצטרפתי, די במקרה, לתכנית המנהיגות של ויצו, “סדר חברתי חדש” ובאחד המפגשים הראשונים התבקשתי להגדיר מהי, בעיני, פמיניסטית. כתבתי: “פמיניסטית היא אישה שבבחירות שהיא עושה בחייה, לא כוללת את נשיותה במסגרת השיקולים לבחירה בעד או נגד”. הניסוח לא כל כך ברור אבל הכוונה היתה שמגדר בפני עצמו לא אמור להיות מחסום. היום אני מגדירה פמיניזם כמצב של שוויון שבו כשאנחנו רוצות לעשות משהו, לא עולה (אצלנו או אצל הסביבה) השאלה “האם אישה יכולה לעשות את זה” אלא רק השאלה “האם את יכולה לעשות את זה” והכוונה היא ליכולות הספציפיות שלך כאדם.
אבל גם לאחר שהגדרתי לעצמי את הגדרת הפמיניזם שהתאימה לי, התקשיתי לומר בקול רם “אני פמיניסטית”. כי פמיניסטית, כולנו יודעים, היא אישה זועמת וטרחנית ששונאת גברים ולא מאמינה בהסרת שיער, נכון? אז זהו, אמנם ישנן גם פמיניסטיות מהזן הזה, אבל ממתי פמיניסטית כמוני תיתן לאחרים (או לאחרות) להגדיר בשבילה מה היא כן ומה היא לא?
נקודת המפנה האמיתית היתה מבחינתי הרגע שבו הבנתי שאם אני לא אוהבת את התדמית שדבקה בפמיניזם ואם אני נרתעת מהתבטאויות מסוימות של פמיניזם שלא מתאימות לי, הדרך היא לא למצוא לעצמי הגדרה אחרת אלא פשוט להבין שיש מקום בעולם לסוגים שונים של פמיניסטיות והסוג שלי לגיטימי בדיוק כמו הפמיניזם של כל אישה אחרת.
מאז, אני אומרת בגאון “אני פמיניסטית”, אם ישנם אלה שחושבים שאני קיצונית זועמת וטרחנית (ובווטסאפ הכיתתי בוודאי ישנם כאלה והרווחתי את זה ביושר ובנסיבות מוצדקות), זה בסדר. אם ישנם אלה שחושבים שאני לא פמיניסטית מספיק, זה גם בסדר, כי אם את האיזון שלך מצאת, את לא באמת צריכה אישור או ועדת קבלה. בשורה התחתונה הניצחון הגדול של הפמיניזם הוא החינוך שכל אחת ואחד מאיתנו נותנת ונותן לילדים שלנו. כשהבת שלי אומרת: “אימא, היום הבנות יעשו כביסה והבנים יעשו שואב אבק” היא מסכמת את השונות והרצון להשתייך למגדר שלה ואת השוויון במטלות. כשהיא שואלת אותי “בת יכולה להיות נשיאת המדינה?” אני יודעת שעוד נשארה לנו עבודה. כשהיא מכריזה “אני אהיה נשיאת המדינה הראשונה”, אני יודעת שאנחנו לגמרי בכיוון הנכון.
