בפעם הראשונה שהפכנו להורים, זה קרה בדרך הרגילה. החלטנו שהגיע הזמן, התחלנו לנסות, הריון, לידה. בפעם השנייה זה כבר היה אחרת ועולם שלם של תקווה וכאב נפתח
נובמבר 2004, אני חוגגת 33 ובמקום מתנה, מבקשת מבן זוגי עוד ילד. הצורך בער בי, בו פחות (הרבה פחות), ממש כמו בפעם הראשונה, וגם הפעם הוא זרם איתי.
יום אחד נקלעתי לפורום של זוגות המנסים להרות, עד היום אני לא בטוחה שזה היה רעיון מוצלח כל כך, אבל לטוב ולרע, התמכרתי.
אומרים שידע הוא כוח, אין ספק שלמדתי שם המון. למדתי איך ומתי צריך לנסות, איזה בדיקות צריך לעבור, איזה אמצעי מניעה עשויים לפגוע בפריון, מה הם ערכים טובים ופחות טובים של כל מני בדיקות ועוד. אבל בעיקר, למדתי שפיריון זה לא מובן מאליו ולמדתי גם לפחד כי הבנתי שבהחלט יש אפשרות שזה לא יקרה.
כל מסע של זוג שמנסה להרות הוא שונה אבל גם דומה. כל זוג חווה חוויה משלו וגם שותף לעולם שלם של מונחים, שפה שלמה, הוויה שכל מי שנמצא בתהליך מכיר היטב. את לומדת להיות קשובה לגופך, לסימנים הקטנים והגדולים, את מודדת חום כל בוקר לפני הקפה ואף פעם לא מכניסה הביתה נייר טואלט שאינו לבן צחור, אתם מגלים שסקס הוא לא תמיד ביטוי ספונטני לאהבה או תשוקה, אלא אקט מתוזמן, מהונדס ומתוכנן עד לפרט האחרון, אמצעי שנועד להשיג מטרה. את סופרת ימים, מטפסת על הקירות, מנתחת כל אות של הגוף – מחזור מתקרב? הריון? הסימנים דומים וגם שונים, את רוכשת בדיקות לזיהוי הריון בסיטונאות ונלחמת בדחף הבלתי נשלט להשתמש בהן, מפסיקה לנשום, מתפללת, מעמידה את הבדיקה מול האור כדי לראות אם אולי בכל זאת יש שם עוד פס? או שלא. והנה, הגיע שוב המחזור.
חולפת שנה, עולים מדרגה. רופא הפריון נכנס לתמונה. מנסים פרוטוקולים שונים, בדיקות דם, אולטרסאונדים, תרופות. לומדים להיכנס לחדר “ההוא” עם המגזינים וכוסית הפלסטיק שצריך למלא ולהחזיר לאחות בלי להסתכל לה בעיניים. מתוודעים לנתונים מספריים של כמות ואיכות שהופכים למדדים חדשים לגבריות ולנשיות.
שוב ושוב מתאכזבים ומתחילים מבראשית
פברואר 2007, שני פסים ברורים, יש הריון. בתוכך את יודעת שמשהו לא תקין. באולטרסאונד נצפה דופק, אך תחושת הבטן שלך מוצדקת, מסתבר. אחרי שבועיים זה נגמר. מיון נשים, אשפוז, גרידה והתעוררות מניתוח לצד שתי נשים שיכורות מאושר שמשוות חוויות מלידה קיסרית. רק את לבד וריקה, למה שמו אותך דווקא פה לידן? בבית את מתנחמת מחיבוקו של ילד בן ארבע ומבינה שבכל זאת, יש לך מזל גדול.
חולפים עוד חודשים, עוד טיפולים, אפילו הילד כבר מכיר את השגרה, אבא נותן לאימא כל ערב זריקה כדי שיהיה לנו תינוק. ככה באים ילדים לעולם.
עוד הריון. גם הפעם הכל מתנפץ בכאבים עזים שבאים פתאום בשבת בבוקר. הריון מחוץ לרחם. גם הפעם, בתוכך, ידעת. את ההריונות הכימיים שהבליחו בדרך, אפילו את כבר לא סופרת. כמו שהתרגלת לסדרת השאלות שרופאים ואחיות שואלים, התרגלת גם לפער המספרי בין מספר ההריונות למספר הילדים, שנדמה שרק הולך וגדל.
בהריון הבא האמון בעצמך כבר נסדק וחולפים חודשים ארוכים עד שאת מצליחה להתחבר אליו. הפעם הסוף טוב. יוני 2009, ארבע וחצי שנים אחרי היום שבו ביקשתי ילד שני במתנה, היא הגיעה והביאה איתה מזור להרבה מאוד כאב. ההבנה שהמסע באמת נגמר לא באה מיד. גם להשלמה שהילדה היפהפייה, החכמה, המאתגרת והמטריפה הזאת היא האחרונה לקח כמה שנים טובות להגיע.
היום היא בת שש, אחיה בן 12.5, הם נהדרים ויש לנו הכל, כולל לא מעט שריטות. אבל הסיפור הזה היה צריך לצאת ממני כדי שאוכל לחתום סופית את ספר המסע ולהגיד למי שחי אותו היום. אני אפילו לא יודעת מה.
ולמי שלא היה שם (וטוב שכך), רק כמה מילים על חלק מהדברים שמי שנמצא שם לא רוצה ולא צריך לשמוע
- “אם תהיו רגועים זה כבר יקרה”. כולם יוצאים למסע הזה רגועים. אנחנו היינו רגועים שנה שלמה. זה לא עזר לנו וזה לא עוזר שתגידו את זה.
- “נו?? מה עם (עוד) ילד?” אתם לא יודעים למה אין לנו (עוד) ילד. יש מצב שהשאלה הזאת מכאיבה. אל תשאלו. נקודה.
- סיפורי זוועה על הריונות שהסתיימו רע בשלב מאוחר, על דברים שהשתבשו. תודה, יש לנו מספיק חרדות כבר ככה.
- אל תספרו לנו שאתם כל כך פוריים שמספיק שהוא מחייך אליך ואת מתעברת, זה לא עוזר וזה סתם מכאיב.
