היחסים שבין אדם לחברו הם בשבילי השורה התחתונה ביום הכיפורים. הצום, התפילות, השופר, הם הרקע, המסגרת, אבל בסוף, אם לא תיקנתי את יחסיי עם אחרים, לא עשיתי הרבה
יום הכיפורים שלי הוא יום של התכנסות פנימה, של חשיבה, של בחינת עצמית אחורה וגם קדימה. זהו רגע של שקט עם עצמי שמאפשר לי להתחשבן עם עצמי, לעשות סדר בראש וכחלק חשוב ובלתי נפרד מזה, לתקן את יחסיי עם הסביבה. זה יום שיש לו ערך ומשמעות בשבילי בלי קשר לאמונה באלוהים (בגילי המופלג אני עדיין על הגדר בנושא), בצום, בהשתתפות בתפילות או בשמיעת השופר.
השונות של היום הזה, השקט, תנועת הרכבים שנעצרת, האנשים שיוצאים לרחובות ואפילו חבורות הילדים על אופניים נותנים סוג של מסגרת שמאפשרת את תהליך ההסתכלות פנימה. זה לא שאי אפשר לעשות את זה בכל יום אחר בשנה ולפעמים זה גם קורה לבד בימים אחרים, אבל ביום כיפור זה מסתדר יותר, זה נוח, זה זורם.
ובכל חשבון נפש, מסתכלים על הטוב ועל הרע ועל האיזון שביניהם.
שנה מלאה מאוד היתה לי. שנה של שינויים מקצועיים ואישיים שנה של התפתחות עצומה ושל מיליון שבילים חדשים שמזמנים עצמם ושכל אחד מהם נושא בחובו הבטחה גדולה. לפני שנה הבלוג הזה עוד לא נולד ולא הכרתי את חברותיי בסלונה ובתכנית המנהיגות של ויצו שהפכו לחברות נפש, לחלק ממני ממש. לפני שנה לא דמיינתי אפילו שחברת נשים תסב לי אושר עצום ובעיקר תעשיר אותי, כי הרי תמיד העדפתי את חברתם של גברים. לפני שנה חיפשתי כיוון ועכשיו אני מתחילה לראות אותו. בחשבון הנפש השנתי שלי השנה יש מקום להרבה סדר ולהרבה סיפוק.
ומנגד, השנה אני מגיעה ליום הזה עם נושאים לא פתורים מול אנשים אחרים. השנה, אני נכנסת ליום כיפור עם קונפליקט גדול ולא פתור שאני לא בטוחה שאני יודעת איך לתקן. לרוב אני לא מתקשה לבקש סליחה, גם כאשר אני יודעת שאני הצד הנפגע. אין לי קושי מיוחד לשים את האגו בצד לטובת השכנת שלום. הפעם הסליחה לא רוצה לבוא, הפגיעה עמוקה וקשה ובקשת סליחה במקרה זה אינה רק עניין של אגו אלא של ויתור על עקרונות בסיסיים ביותר ובמקום מסוים, גם ויתור על עצמי. המאזן הזה בין הצורך בתיקון לבין התפשרות על עקרונות והוויתור על עצמי הוא מאזן מאוד לא נוח, לא לבלוע ולא להקיא.
כבר כמה ימים שהיום הזה מטיל על צל של אי נוחות וחרדה. אני הופכת בדעתי שוב ושוב ולא יודעת מה לעשות, התשובה לא רוצה להגיע. אני מנסה לשחרר, לתת לעצמי לזרום, אולי דווקא אז יימצא הפתרון ואולי לא ועד אז, נותר רק לקוות ואולי גם להתפלל?
ועד אז, אני שולחת מפה את בקשת הסליחה הכללית לכל מי שהכאבתי לו ביודעין או שלא ביודעין.
