לא, זה לא פוסט סיכום שנה וגם לא פוסט על החלטות כבדות משקל ויעדים בלתי אפשריים לשנה החדשה. זה פוסט על מצב מביך ועל החלטה חשובה שנולדה ממנו
31 בדצמבר 2015, שעות ספורות לפני תחילתה של שנה אזרחית חדשה ואני בחוץ, בגשם, כלואה בשטח של מטר על מטר, לגמרי באשמתי. איך זה קרה ואיך הגעתי לזה? בגלל שפעלתי מהר ובלי לחשוב, תכלס, בגלל אימפולסיביות מהולה בטיפשות וכן, זה סיפור שלא מוציא אותי טוב וזה די מביך, אבל זה גם מצחיק ויש אפילו פואנטה בסוף, אז המשיכו לקרוא ואם זה מצחיק אתכם, תצחקו חזק, מהבטן, כי זה בריא.
ערב שגרתי, אנחנו בבית, הילדים צופים בטלוויזיה, אני מול המחשב, בן הזוג במקלחת ופתאום נגמר הגז של מחמם המים. כמו תמיד זה חייב לקרות בלילה קר וגשום ובדיוק כשמי שנמצא במקלחת מכוסה בסבון.
אני ממהרת לצאת מהבית, לא לוקחת איתי כלום, בסך הכל אני צריכה לסגור את הבלון הריק ולפתוח את המלא. שער הולכי הרגל נעול, השער החשמלי של החניה פתוח לרווחה וצריך לסגור אותו כדי לאפשר גישה למסתור שבו חיים בצוותא הפח ושני בלוני הגז. במקום להיכנס הביתה ולקחת מפתחות לשער הקטן, אני מחליטה לסגור חלקית את שער החניה, מספיק כדי לאפשר גישה למסתור. לחיצה אחת על השלט (שחוזר מיד למקומו במכונית, כי אני חובבת סדר) ואני מדלגת לי בשלוליות החוצה. השער נעצר, בדיוק כמו שרציתי – חצי פתוח, אני ניגשת למסתור ובחשיכה מנסה להבין מה לסגור ומה לפתוח (מי גאון ולא לקחה פנס או טלפון כדי להאיר?). פתאום אני שומעת רעש של מנוע. השער החשמלי, זה שקודם נעצר, התחיל שוב לזוז והוא נפתח. השער דוחף את דלת המסתור ופתאום אני כלואה בפנים.
ניסיון להזיז קצת את הרשת כמעט הסתיים בצב אבן על הראש. ניסיון לדחוף את דלת המסתור הסתיים בהבנה שאני לא חתול ולא ממש יכולה לעבור בחרך של 2.5 ס”מ וגם אין לי כוחות-על ואני לא יכולה לכופף את הדלת ותכלס, גם לא ממש מתחשק לי לעשות את זה.
אז נשארתי שם. מדי פעם הצצתי כדי לראות אם יש איזה מטורף ברחוב שיצא לטייל בגשם ושיוכל לחלץ אותי (לא היה), שקלתי לצעוק אבל ידעתי שבתוך הבית לא ישמעו, אז נשארתי וחיכיתי. במקודם או במאוחר מישהו בבית יחוש בחסרוני. או שלא.
אין לי מושג כמה זמן הייתי שם, טלפון הרי לא היה לי. בסופו של דבר שמעתי את דלת הבית נפתחת וקראתי בקול. זה היה המתבגר שתהה לאן אימא נעלמה. הוא שמע, פתח את השער החשמלי ואפילו לא צחק עלי, לא מיד לפחות. אחר כך, כשהפסקתי לרעוד מקור ואחרי שבן זוגי הקפוא סיים את המקלחת, התחלנו לצחוק, כולנו, צחוק גדול ומשחרר, מהבטן.
זה היה יכול להיות סתם אירוע מביך או להישאר אנקדוטה קטנה ומשעשעת, בלי שום פואנטה. אבל כשהתעוררתי היום לבוקרה הראשון של 2016 וחשבתי על ההחלטות לשנה החדשה, החלטתי שבמקום שאחליט לרדת במשקל, לבלות יותר עם הילדים או לשנות את העולם, השנה אני מחליטה לעשות דבר אחד – לצחוק. כי לפעמים החיים שמים אותנו בכלוב ברזל של מטר על מטר, לפעמים סתם אין לנו שליטה במציאות שמכעיסה ומתסכלת אותנו וכמובן שאנחנו צריכים לנסות תמיד לשנות ולשפר, אבל חשוב לא פחות שנדע לחלץ מכל סיטואציה את המיטב, לראות את החיובי ולצחוק, בעיקר לצחוק על עצמנו.
מאחלת לכולכם שנה עם הרבה צחוק, בעיקר כזה שבא מהבטן