לפעמים נדמה שברשת מדברים המון על הטרדות מיניות, שכיכר העיר הווירטואלית הפכה לבית דין שדה לחשודים בעבירות מין. בפועל, מספר ההטרדות גדול פי שלוש ממספר השיחות על הטרדה
בזמן שייקח לכם לקרוא את הפוסט הזה, אישה בישראל תוטרד מינית ברשת. זה קורה כל הזמן, בכל 3 דקות מוטרדת מינית אישה ברשת. ביממה אחת, 24 שעות, יש 480 הטרדות.
נשים חוטפות גם קללות ברשת והרבה. 220,000 קללות והטרדות מיניות כלפי נשים נספרו ברשת בשנה האחרונה, המספר לא כולל ככל הנראה הטרדות וקללות שנשלחות במסרים אישיים.
נשים, המהוות 51% מהאוכלוסייה, “זוכות” ל-60% מסך הקללות ברשת.
ואיפה תמצאו את השיח הפוגעני ביותר ברשת? בדפי הפייסבוק של חברות הכנסת מירי רגב וזהבה גלאון. במקום השלישי נמצאת בר רפאלי, אותה יותר מרבע מהגולשים מטרידים מינית.
אבל גם אם את לא פוליטיקאית שעמדותיה לא באות טוב לכולם וגם אם את לא דוגמנית מפורסמת, סביר להניח שהוטרדת מינית ברשת ויש סיכוי גבוה שזה קרה לך יותר מפעם אחת.
אני הוטרדתי וגם את
אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני מנתוני תכיפות ההטרדות ועצרתי לחשוב קצת, חזרו אלי בהדרגה ההטרדות שחוויתי. בבקשות החברות בפייסבוק ובסקייפ מגברים שאני לא מכירה, אפילו לא בעקיפין. חלקן תמימות לכאורה או אולי תמימות באמת, אחרות מלוות בהודעות שלא מותירות ספק לגבי מהות הבקשה. שלל ההודעות הפרטיות, בוטות יותר או בוטות פחות, “פניני” שירה פרי מקלדתו של הכותב (לא, אין לך עתיד כמשורר, רומנטי או אירוטי, צר לי) והצעות שונות ובעיקר משונות. את חותמו הותיר בעיקר אותו בחור, לא חכם גדול, שאני אפילו מכירה, שפתח בשיחת חולין ומהר מאוד האיר את עיני, בתגובה לתמונה משפחתית שהעליתי, על מעלותיו הגופניות המשוערות של בן זוגי ואבי ילדיי (או במילים אחרות “ראיתי שבעלך כושי, אז את אוהבת גדול?”) ואז הציע את שירותיו, אמנם לא ברהיטות, אך באופן שלא הותיר מקום רב לפרשנות.
וכמובן שאני לא לבד. בקריאה יומיומית בקבוצות של נשים ובשיחות עם נשים גם מחוץ לרשת, נושא ההטרדות עולה שוב ושוב. לא מדובר רק בפניות בוטות (מאוד) באתרי הכרויות למיניהם, אלא בפניות בוטות לא פחות בתיבת ההודעות הפרטיות של כל אחת מאיתנו בפייסבוק שאחת הנפוצות שבהן שליחת “דיק-פיק”, או בעברית צחה, תמונת האיבר הפרטי ביותר בגופו של המטריד. למה הם עושים זאת ומה הם מקווים להשיג בכך? לא ממש ברור, אבל זה קורה כל הזמן ולא רק לנשים רווקות, צעירות ויפות עם תמונת פרופיל חושפנית.
אז מה זאת הטרדה?
- אם אתה פונה לאישה ומספר לה כמה היא יפה או סקסית, זו הטרדה.
- אם אתה שולח לאישה שלא ביקשה זאת תמונה של הזיקפה שלך, זו הטרדה.
- אם אתה מציע לאישה שלא ביקשה זו לבצע בה אקטים מיניים, זו הטרדה.
- אם אתה מבקש מאישה שתבצע בך אקטים מיניים, זו הטרדה.
- אם אתה מבקש חברות ברשת החברתית מאישה שאתה לא מכיר ושאין לך כל קשר עקיף איתה, אולי כי התמונה שלה מצאה חן בעיניך, קח בחשבון שהיא עשויה לחוות זאת כהטרדה.
זו לא אני, זה אתה
הטרדה מינית, ברשת או בכל מקום אחר, היא לא לגיטימית, נקודה. ממש לא משנה מי את ואיך את מציגה את עצמך ברשת. היא לא לגיטימית כאשר היא מופנית כלפי רווקה צעירה עוצרת נשימה שאוהבת להצטלם בביקיני והיא לא לגיטימית כאשר היא מופנית כלפי אישה כמוני – אימא לילדים, לא צעירה במיוחד, לא יפה במיוחד, לא חשופה במיוחד. זה קורה לי וזה קורה לה וזה לא צריך לקרות. לא לה ולא לי ואין נסיבות מקלות. שוב, אין נסיבות מקלות.
כיכר העיר הווירטואלית
בכנס ויצו שהתקיים ביום שני השבוע, עלה נושא השיימינג למטרידים ברשת. באחד הפאנלים, נזעק עו”ד ציון אמיר, שהיה פרקליטו של האנס המורשע, הנשיא קצב. לדבריו של אמיר, רשתות חברתיות הן צרה צרורה שאת עומקה אינינו יודעים עוד להעריך. הפרקליט הנכבד לא התכוון חלילה לזירת ההטרדות הפרועה המופנית כלפי נשים אלא אל אותן נשים האוזרות אומץ ומעזות להתלונן על אונס או על הטרדה באופן פומבי ברשתות החברתיות.
האם כיכר העיר הווירטואלית היא המקום הנכון לנהל בו את הדיון בעברייני מין? התשובה שלי היא שבמציאות הקיימת היום, אין ברירה אחרת. כיכר העיר הווירטואלית היא זירת הפשע של רבים מהמטרידים נגד נשים, כיכר העיר הווירטואלית היא המקום שמאפשר להם להטריד בקלות בלתי נסבלת, כיכר העיר הווירטואלית היא גם המקום שמאפשר למי שהוטרדה להשמיע את קולה כאשר היא מחליטה לאזור אומץ ולהשיב מלחמה. המציאות היא שנשים שפונות למשטרה ולמערכת המשפט עדיין זוכות לזלזול, נשפטות, נחקרות חקירות צולבות ומתישות ונעשה כל מאמץ לרפות את ידיהן. המציאות היא ש-90% מקורבנות עבירות מין אינן מתלוננות וכיכר העיר הווירטואלית היא כרגע האמצעי הטוב ביותר לגרום למהפכה שתביא לכך שנשים שנפגעו יתחילו להתלונן והתרבות המקלה ראש בהטרדות אולי תתחיל להשתנות.
