זה קפץ בפיד מתוך קבוצת פייסבוק כלשהי. תמונת גבר שוטף רצפה, ”עוזר” לאשתו ההרה לפי הכיתוב. משהו בתמונה צרם אבל התגובות הן מה שהקפיץ לי את הפיוז
בארבע השעות שחלפו מאז שעלתה, צברה התמונה יותר מ-7,000 לייקים וקרוב ל-300 תגובות. תגובות רבות שיבחו את הבעל ובירכו את האישה על מזלה הגדול. הוא “גבר גבר” הזכאי לשבחים כי הוא “מפרגן” ו”עוזר” לאשתו, היא ברת מזל שבהריונה המתקדם היא זוכה לבעל כה מופלא, שלא יושב רגל על רגל ומצפה ממנה לעשות הכל וזה “ממש לא מובן מאליו” (למה?). היו גם שסיפרו על בעלים שאינם “עוזרים” או לחילופין, על בעלים מושלמים שתמיד “מפרגנים”. מדי פעם גם היתה תגובה של אישה ששאלה למה בעצם צריך לציין לשבח את הבעל המצולם, מה הוא בעצם עושה שהוא לא אמור לעשות?
כמעט בכל התגובות חזרה המילה “עזרה” על הטיותיה השונות. גם “פרגון” היה שם הרבה וגם מגיבות שסברו שמטלות הבית אמורות להיות גם נחלתו של הגבר, ציינו שגם גבר צריך “לעזור”. עם כל תגובה שקראתי, קול צרימתה של המילה “עזרה” הלך וגבר באוזניי.
קצת יותר משנה חלפה מכתיבת שורות אלה והנה דני רוף מדווח בטלוויזיה על ממצאי המחקר לפיו “גברים שעוזרים בבית הופכים את בת הזוג למאושרת”. ששוב “גברים שעוזרים בבית” ומי שהמשיך לצפות גם גילה שהגברים ש”עוזרים” עושים את זה לא מתוך הבנה שעבודות הבית נוגעות גם להם, אלא כי מי שעוזר יקבל יותר סקס. כן. ממש כך.
למה לא “עזרה” בעצם?
כי כשאנחנו עוזרים, אנחנו עושים משהו שאינו מתפקידנו, משהו שמישהו אחר אמור לעשות ואנחנו עושים במקומו, אנחנו עוזרים לו. זה אולי נשמע כמו עניין קטנטן של טרמינולוגיה, אבל העניין הפעוט הזה מצייר מציאות שבה עבודות הבית (במקרה זה) הן משהו שהאישה אמורה לעשות ושגבר ששוטף את הרצפה (למשל) מקל על הנטל הזה שכולו שלה.
בדיון שהתפתח בקבוצה נשמעו גם קולות אחרים, קולות שציינו, ובצדק לטעמי, שגם הגבר חי בבית, גם הוא מלכלך ומן הראוי שגם הוא ינקה. הוא צריך בעצם “לעזור”. אז כן, אין ספק שמטלות הבית אמורות לחול על שני בני הזוג, אך מרגע שאחד מהם נתפס כמי ש”עוזר”, שוב חוזרת האחריות ומתגנבת אל פתחה של האישה, זו ש”עוזרים” לה.
אז של מי האחריות?
האחריות היא של כל בני הבית. אז נכון שמילד לא נצפה שייקח חלק שווה במטלות הבית (ויש מי שסובר שלילדים לא צריכות להיות מטלות כלל, אבל זה כבר דיון נפרד), אבל בני הבית הבוגרים? יש להם חובה כלפי סביבת המגורים שלהם – לא אחד או אחת כלפי השני או השנייה – אלא של שניהם כלפי סביבתם. כמובן שבמכלול החיים הכולל בית, משפחה ופרנסה, צריך לקחת בחשבון את עומסי העבודה של בני הזוג וגורמים אחרים, אבל חייב להיות איזון. אף אחד לא עושה פה טובות, זוגיות זו שותפות ובשותפות נושאים יחד בנטל, בעיקר בשותפות מורכבת, בעיקר במאה ה-21.
אצלנו בבית זה עובד כך: שנינו עצמאים, שנינו עובדים קשה. מי שנמצא בבית ברגע נתון, עושה את מה שצריך לעשות שם. כשאני אומרת לו תודה על משהו שהוא עשה בבית הוא תמיד מביט עלי בהפתעה ושואל: “למה את מודה לי?”. גם לילדים יש תפקידים וכשהילדים שלי אומרים לי “אימא, עזרי לי עם השמיכה בבקשה” אני שמחה כי אני יודעת שהם הפנימו שסידור המיטה הוא תפקידם ושאם הם מתקשים, אפשר לבקש עזרה (וזו עזרה כי סידור המיטות שלהם הוא לא תפקידי).
אז מה עם תודות ופרגונים?
היו ששאלו “אז מה, לא צריך להגיד תודה?” אז זהו, שכן, בוודאי שצריך. תודות ופרגונים הם חלק בלתי נפרד מכל מערכת יחסים. לגמרי רצוי להגיד תודה גם ואולי במיוחד על מה שאמור להיות מובן מאליו. אני חושבת שזה לא קורה מספיק בין אנשים.
ומה עם אלה שלא “עוזרים”?
מתאים לכם/ן? בבקשה. לא מתאים? אולי כדאי לפתוח את הנושא עם בן/בת הזוג, מי יודע, אולי תופתעו?
אז תודה לכם, ששרדתם עד כה, תודה מיוחדת אם גם לקחתם רגע כדי לסמן “לייק” ותודה כפולה מכופלת אם גם ראיתם לנכון להגיב ו/או לשתף. רק אל תגידו שאני לא מפרגנת 😉
