פוסט חמקמק שמשפטים ממנו נולדו אי שם בין חדר הניתוח לחדר ההתאוששות. פוסט שהיה ברור מאוד, כל עוד הייתי בהשפעת סמי הטשטוש, ומאז הוא בורח ואני צולעת בעקבותיו
בגדול, ניתוח זה לא דבר מצחיק. זה יכול להיות לא נעים, כואב, חיוני, מביך ובמקרה הטוב מרזה, אבל מצחיק? לא ממש. או שבעצם כן?
קחו את החלוק הזה למשל, מה זה הדבר הזה? השרוכים שלא בדיוק ברור איך צריך לקשור אותם, הפתח מאחורה שמחייב הליכת-סרטן עם הגב צמוד לקיר, שלא יציצו, הצבע הכחלחל שלא מחמיא לאף אחד והאורך הבלתי אופנתי בעליל. מתחת לחלוק, אם יש לכם מזל, יהיו תחתונים חד פעמיים, פרקטיים להפליא אבל לא בדיוק הסגנון המועדף לדייט לוהט עם מאהב, למשל.
ניתוח זה קצת כמו צבא. המתנות ארוכות ומשמימות ואז רגעים של אקשן מרוכז. באחד הרגעים המשמימים, אחרי שלקחו ממני כבר את הטלפון (!!), התחלתי לקרוא את התיק הרפואי (יפה לכם, אסותא, קלסר סגול יפהפה, רק קצת מתנגש עם הלק האדום שלי, בפעם הבאה נתאם?). הכל יש שם, כולל תוצאות כל בדיקות הדם מעשר השנים האחרונות, גיל מדויק להפליא (43 לא מספיק טוב? חייבים 43.5?), גובה ומשקל. מסקנה – כנראה שאבדו לי 2 ס”מ בגובה, אני שוקלת הרבה יותר מדי (מה עוד חדש?), ב-2009 הייתי בהריון ועכשיו אני כל כך זקנה שכבר לא שואלים אותי לפני ניתוח אם אני בהריון. מצד שני, שאלו אותי 570 פעם איך קוראים לי ומה מספר תעודת הזהות שלי ואם אני רגישה לתרופות. אחרי הפעם ה-321 התחלתי לגמגם בתשובות.
אלונקה ועגלת סופר
הבחור הנחמד שגלגל אותי מהמחלקה לחדרי הניתוח שר כל הדרך, הצחיק אותי נורא ודן איתי ברצינות רבה בדמיון שבין האלונקה לעגלת סופר (לא צריך רישיון, תמיד יש גלגל אחד שמושך הצידה) ובמיקום המועדף לבקבוקי מים בעגלה. על השאלה האם במצב של התנגשות האלונקה תתקפל כמו פח של אוטו החלטנו לא לענות הפעם, אולי בהזדמנות אחרת.
החלק הטוב – תחת השפעה
נכנסנו לחדר הניתוח, שם תמיד שורר קור אימים ויש תאורה חזקה מדי. אני מבינה שהמנתח צריך לראות טוב את מה שהוא חותך אבל קצת רחמים על עור הפנים המזדקן שלי? לא מספיק החלוק הלא מחמיא? דילוג קליל מהאלונקה לשולחן הניתוחים ומתחיל הקטע עם קשירת הזרועות (זה השלב שבו מתחיל לגרד לי בטירוף האף) והאינפוזיות וההיילייט – הטשטוש. טשטוש זה לא כמו הרדמה כללית, זה יותר כמו נמנום, רגע אחד אני שם ורגע אחד אני מרחפת לי ומודעת רק לחלק ממה שקורה סביבי. רגע אחד דיברו איתי ועניתי או לפחות הגבתי ורגע אחד אני כבר שוב על האלונקה (איך הגעתי לשם?), מתגלגלת לחדר ההתאוששות עם מילים של פוסט שמתרוצצות לי בראש. ואז אני מתעוררת לגמרי והמילים בורחות.
מעלים סטטוס ומקפיצים את העולם
ברגע שהתיק חוזר לידי, הדבר הראשון שנשלף הוא הטלפון. תמונת רגל חבושה וסטטוס מרגיע בפייסבוק, שידעו שהכל עבר חלק. חבל רק שלא עדכנתי את חבריי, קרוביי ומוקירי מראש שאני בכלל נכנסת לניתוח הזה… אז הנה צפירת ההרגעה הרשמית – הכל בסדר, לא קרה כלום, ניתוח קטן ומתוכנן והנה אני כבר בבית, צולעת, אבל על הרגליים. לקח לחיים – לחשוב טוב על סטטוסים בפייסבוק (אבל טוב לדעת שאכפת לכם).
האתגר – להתקלח בלי להרטיב את הרגל
רגל חבושה עטופה בשקית מתוחה באלכסון ומונחת על שרפרף, התזת מים אסטרטגית כדי שלא יגיעו לרגל. מסקנות: קל יותר לחפוף בלי להרטיב את הרגל מאשר לחפוף בלי להרטיב את הצוואר, שאר הגוף בעייתי יותר. החדשות הטובות – תוך שבועיים אלמד לעשות את זה כמו שצריך ואוכל לחזור לנעלי הסטילטו.
