משבר גיל הארבעים? לא בדיוק משבר ולא בדיוק גיל 40, אבל משהו קורה פה. אי השקט פורץ ודורש שינוי. הגיע הזמן להמציא את עצמי מחדש
דקה לפני שגיל 42 בא להתדפק על דלתי (ולא, כנראה שאין אופציה להגיד “חזור אחר כך, אני לא בבית”) הגיע הזמן כנראה להתחיל לחוות את משבר גיל הארבעים. למה עכשיו? אולי כי משברים לא מסתובבים עם לוח שנה צמוד, אולי כי בגיל 40 הייתי עסוקה בדברים אחרים, אולי כי קיבלתי שנתיים של חסד ואולי כי משהו מתבשל אצלי כבר לפחות שנתיים ורק עכשיו פורץ החוצה וכל המשבר הזה הוא בעצם תהליך.
בגיל 40 סיפרתי לעצמי שהגיע הזמן להבין שתמיד אשאר אימא לשני ילדים משגעים (תרתי משמע) ולא יותר, שכזוג מאותגר פוריות הסבירות לאיזה “oops” מפתיע קרובה מאוד לאפס, בגיל 40 זה כאב, היום זה כבר בסדר ואף מלווה בתחושת הקלה כלשהי. בגיל 40 רופאת המשפחה שאלה אותי כמה זמן אני מסתובבת עם גוש בצוואר שבכלל לא ידעתי על קיומו, גוש שהתברר שהוא גידול, “סרטן לייט”. כך נפרדתי מבלוטת התריס ונכנסו לחיי התרופות שילוו אותי תמיד, נכנסה לחיי גם קופסת תרופות עם תא קטן לכל יום, קופסה שאני שונאת כי היא מסמלת בשבילי מחלה, הזדקנות, את העובדה שאי אפשר לשלוט בכל ואת חוסר היכולת שלי לזכור משהו בסיסי כמו לקחת כדור בכל בוקר, אבל היא עוד משהו שלמדתי להשלים איתו. ובגיל 40.5, קצת אחרי הניתוח, כאשר הסתיימנו התירוצים, פתחתי במלחמת התשה נגד המשקל העודף. בשנה וארבעה חודשים נפרדתי מ-25 ק”ג וגיליתי שגם בגיל 40 פלוס את יכולה להפתיע, אפילו את עצמך.
בדקה ל-42 אני מוצאת את עצמי חווה פרפרים בבטן, כמו בגיל 15. אי שקט לא מוסבר שמתמקד כל פעם במשהו אחר, אי השקט שהוליד את הצורך להעלות את הדברים על הכתב ואת הצורך הנוסף, שהוא עדיין בגדר צורך בלתי מוסבר, לכתוב אותם דווקא במרחב הציבורי ולא רק בכונן הקשיח של המחשב. החשיפה, מסתבר, בכל זאת אינה קלה, כנראה שנכון יותר לעשות את זה בהדרגה, בשלבים, ללכת מן הקל אל הקשה. ולכן אני בוחרת להתחיל בהיבט אחד של אי השקט, ההיבט שמכולם הוא אולי הכי פחות אישי – ההיבט המקצועי. הרי זו רק הפעם הראשונה שלי כאן, קצת מוקדם לדבר על דברים כמו אימהות או כמו זוגיות, נכון?
קצת היסטוריה: לפני חמש שנים נפלתי קצת במקרה לעשייה ציבורית. זה התחיל בקטנה, בכתיבה בפורום עירוני והתפתח לפעילות עניפה שמילאה וממלאת תפקיד משמעותי בחיי ושהיתה לה השפעה מסוימת גם על הקהילה שבה אני חיה. לאחרונה, צברה הפעילות תאוצה כאשר הפכה לפעילות פוליטית ממוקדת ובמקביל התחלתי בפעילות בעמותה שמכורח נסיבות שעליהן עוד אפרט (מבטיחה לכם שזה סיפור מעניין), הפכה לפעילות אינטנסיבית יותר ממה שניתן היה לדמיין.
וכך, שוב ושוב חוזרת על עצמה התבנית שבה אני נשאבת כל כולי לפעילויות שונות והפעילויות האלה הופכות לעיקר ובמקביל, העבודה ה”אמיתית” שהיתה אמורה להיות העיקר, הופכת למשהו שולי, משהו שאני עוסקת בו רק כאשר כבר לא ניתן להתעלם, כאשר אין כבר ברירה אחרת. כמובן שיש לי את כל הסיבות והתירוצים שבעולם. יש משברים על ימין ועל שמאל, מי יעשה את הדברים אם לא אני? אין ברירה, זה דחוף, זה חשוב, צריכים אותי… אבל כמובן שבסופו של דבר זה הכל עניין של סדר עדיפויות ואין ספק – סדר העדיפויות השתנה. אז למה זה בכלל קורה ולמה עכשיו? ומה בעצם קורה כאן?
ברמה הבסיסית, קורה שאחרי שנים של שביעות רצון מקצועית, שנים שבהן אני נהנית באמת מהגמישות הרבה של היותי עצמאית, שנים בהן אני יכולה ללכת לסידורים, לקפה או להליכה בבוקר ולעבוד בלילה, בשעות השקטות שהן רק שלי, שנים בהן למדתי להתגבר על החששות שהלקוחות ייעלמו ואיתם ההכנסה (הלא גדולה, כפי שיודע כל מי שעוסק בתחום התרגום), שנים בהן השלמתי עם כך שהחיים והעבודה מעורבבים ואין לי את הפריבילגיה של לצאת לחופש בלי הלפטופ, אני מוצאת את עצמי יושבת מול מחשב, רואה מייל של לקוח, עוד פרויקט שנכנס, ואני רוצה לברוח, להתעלם, לעצום את העיניים ולקוות שכאשר ייפתחו המייל הזה כבר לא יהיה שם, פשוט לא רוצה לעשות את זה יותר. די, נגמר. הגיע הזמן למשהו חדש.
מה יהיה המשהו החדש הזה? אני עדיין לא בטוחה. מה אני כן יודעת? אני יודעת שהגיע הזמן לשנות הכל – לצאת מן הבית, לעבוד עם אחרים, לנער מעצמי את קורי העכביש ולהתחיל מחדש, להיות בחברת בני אדם. הגיע הזמן לקחת את הדברים שלמדתי מהפעילויות להן נשאבתי ולהבין שהן כולן חלק מתהליך, שהן לא נקרו בדרכי במקרה, שלמדתי מהן ועוד אמשיך ללמוד מהן. הגיע הזמן לראות מה למדתי ואיך אפשר ליישם את זה כדי להמציא את עצמי מחדש. איך זה בדיוק יתבצע? את זה אני מקווה שנגלה פה יחד בתקופה הקרובה. אז מה אתם אומרים, תישארו איתי?
