מה עומד מאחורי הצגת התכלית הדרמטית של ביבי אתמול בערב, למה הוצגו הדברים כך ודווקא בעיתוי זה ומהן ה”נסיבות המיוחדות” שמאפשרות לביבי ולליברמן להכריז על מלחמה?
קל מאוד להסתכל על הופעתו של נתניהו אמש ולהרגיש, כל אחד בהתאם להשקפת עולמו, גאווה, מבוכה, חשד, בהלה, הקלה או שלל רגשות אחרים, אבל השורה התחתונה של הצגת התכלית של ראש הממשלה, מעבר לפירוטכניקה המקרטעת ולמצגת המיושנת היא שהמדיום הוא המסר, או במילים אחרות ל”איך” יש תפקיד לא פחות חשוב, אולי אפילו יותר, מאשר ל”מה”.
כאשר נתניהו עמד מולנו ואמר בדרמטיות “Iran Lied”, ספק אם יש אדם אחד בעולם, בטח לא בקרב מנהיגים או אנשי ארגוני ביון וביטחון, שנפל מהכיסא או אפילו הרים גבה מופתעת. הסיפור הוא לא שאיראן שיקרה, הסיפור הוא הדרך שבה בחר נתניהו לתקשר לעולם את העובדות והסיבות להצגת התכלית הזאת.
בבחינת ההצגה של נתניהו חשוב להפריד בין 4 היבטים של הנושא: ההישג המודיעיני, האיום האיראני ומשמעותה המעשית של החשיפה, עיתוי ואופן הצגת הדברים על ידי נתניהו והאמון שלנו בראש הממשלה.
הישג מודיעיני עצום
בראש ובראשונה, חשוב לציין שההישג המודיעיני של המוסד הוא עצום. יש פה בהחלט מקום לגאווה רבה בארגון שהרוויח ביושר את המוניטין שלו, יש סיבה כפולה לגאווה בידיעה שהם עשו את זה לבד ולא בשיתוף עם ארגונים אחרים. שום הצגת תכלית פומפוזית ואף מצגת בינונית מינוס לא יכולים להאפיל או להתעלות על ההישג הזה, נקודה.
האיום האיראני
כן, האיום האיראני קיים והוא רציני. צריך לקחת ברצינות את האיראנים וגם אם כולם יודעים שהם משקרים, המסמכים שהשיג המוסד מוכיחים את זה. צריך להבין לעומק מה משמעות הנתונים שנחשפו, עד כמה הם רלוונטיים למה שקורה באיראן מיום חתימת ההסכם ועד היום ועד כמה הם באמת מחדשים, אבל ברור שכבר לא מדובר בספקולציות אלא בעובדות. חשוב גם לזכור שמול האינטרס הביטחוני של העולם המערבי להישמר מפני האיום האיראני, קיים גם אינטרס כלכלי לא מבוטל של כל מי שמרוויח מההסכם, גרוע ככל שיהיה.
העיתוי ואופן הצגת החשיפה
באופן בלתי נמנע עולה השאלה למה בחר נתניהו לחשוף את המידע אתמול ולמה בחר בהצהרה דרמטית לתקשורת, שרובה באנגלית? מה עומד מאחורי ההחלטה הזאת? למה ככה? למה עכשיו?
סביר להניח שכל מי שעבר אי פעם הדרכת ביטחון שדה וכל מי ששירת ביחידת מודיעין כלשהי, כולל הח”מ, שאל את עצמו אם חשיפת המבצע הקולוסלי הזה של המוסד אינה בעייתית. רם בן ברק, שהיה המשנה לראש המוסד, אמר את זה בעדינות רבה: “מודיעין ודיפלומטיה עושים בשקט”. אחרים תהו באופן ישיר יותר האם חשיפה כזאת לא עשויה לפגוע במוסד וזו שאלה שעומדת תלויה באוויר, אבל אסור להתעלם ממנה.
אולי מטרת הצגת התכלית הדרמטית היתה איום מרומז לאיראנים: “תראו מה הצלחנו לעשות, אל תזלזלו בנו”, אבל את זה האיראנים היו יכולים להבין גם בלי מצגת, כונניות עמוסות קלסרים וקיר דיסקים נוצץ, אז זה לא רק זה.
עכשיו כבר ידוע שראש המוסד, יוסי כהן, דיווח לנשיא ארה”ב על המבצע בביקור בוושינגטון בינואר השנה, כך שברור שהחשיפה אתמול לא באה במקום תדריך מסודר בצינורות המקובלים ולא נועדה לאזניו ולעיניו של טראמפ או של מנהיגים אחרים, היא נועדה לנו, לציבור, עם דגש על העולם. כך שאולי המטרה היא להעלות את הנושא לכותרות כדי להפעיל לחץ על טראמפ ולאלץ את הגורמים הרלוונטיים לפעול, לא לאפשר להם להתעלם ממנו. אם התקשורת והציבור ידרשו תשובות, יהיה קשה יותר למנהיגים לא לספק אותם ולבעלי האינטרסים הכלכליים להשתיק את הסוגיה. אבל האם זו סיבה מספיקה?
האמון שלנו בראש הממשלה
האמון של חלק ניכר מהציבור הישראלי בראש הממשלה מעורער. יש לנו מנהיג שמשקר לנו, מלהיט את הרוחות, מפלג ומסית. ביום העצמאות הוא גנב את הבמה, באין ספור נאומים הוא תוקף את רשויות החוק והמשטרה ואת מושב החורף של הכנסת הוא פתח בנאום החמוצים הידוע לשמצה. נתניהו הוא אמן ההסחה ויש לו יכולת מרשימה במיוחד לנתב את הדיון הציבורי לנושאים שמשרתים אותו, כך שעל הדרך אנחנו שוכחים את מה שחשוב באמת: החקירות נגדו, מצבה המקרטע של הממשלה שבראשותו וחקיקה בעייתית מאוד שהוא מגניב מתחת לרדאר. תחת צל החדש הכבד הזה, קשה שלא לתהות למה הצגת התכלית באה דווקא אתמול, במקום פתיחת מושב הקיץ החגיגית. למה אי אפשר היה לעשות את זה שלשום, מחר, היום?
הסבר אפשרי אחד הוא בדרמה האמיתית שהתרחשה אמש, זמן קצר אחרי הנאום ושנעלמה תחת הררי המילים על איראן ושקריה וצונמי הממים המשעשעים של ביבי על רקע כונניות קלסרים.
אתמול אישרה הכנסת בקריאה שניה ושלישית תיקון חוק המאפשר לקבינט להכריז על מלחמה, במקום רק הממשלה והקובע כי “בנסיבות קיצוניות” רשאים שר הביטחון וראש הממשלה להכריז על מלחמה גם במניין מצומצם יותר. דברי ההסבר לחוק מדברים על “ייעול תהליכים” ויו”ר ועדת חוץ וביטחון, ח”כ אבי דיכטר מכחיש כל קשר ישיר למתיחות הביטחונית שנוצרה ביממה האחרונה, אבל השורה התחתונה ברורה: ב”נסיבות קיצוניות” (שאף אחד לא הגדיר מה הן), נתניהו וליברמן יכולים להכריז על מלחמה. הדבר היחיד שמצמרר יותר מהאפשרות הזאת היא האפשרות שבה ראש הממשלה מחזיק גם בתיק הביטחון (והיו דברים מעולם) ואז כל הכוח כולו נתון בידי אדם אחד ובמקרה של נתניהו, אדם שפשוט אין לנו בו אמון.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל אותי ההחלטה הזאת מפחידה לא פחות ממה שנמצא בהררי הקלסרים וערימות הדיסקים האיראניים.
