נושא תאגיד השידור הציבורי מסרב לרדת מהכותרות ומשבר רודף משבר. ראש הממשלה משנה את עמדתו, תוקף ודוחף לבחירות ובאוויר נישא ריח חריף של ספינים, בהלה ורודנות בגרוש
קצב ההתפתחויות בנושא תאגיד השידור הציבורי הוא כזה שמי שעוקב מקרוב עלול ללקות בסחרחורת קשה ומי שלא עוקב מקרוב ומתעדכן, נגיד, אחת ליממה, פשוט נשאר מבולבל. גם אם אפשר היה לסכם בכמה מילים את “תקציר הפרקים הקודמים” בסאגה הזאת, סביר להניח שעד לסוף הכתיבה, כבר היתה התפתחות נוספת.
בסבך האירועים הסובבים את פתיחתו של תאגיד השידור הציבורי, אולי שכחנו איך הכל התחיל ולמה בכלל התקבלה ההחלטה לסגור את רשות השידור ולהקים תאגיד שידור ציבורי חדש. במשפט אחד, רשות השידור היתה גוף חולה מאוד, חולה כל כך שלא נותר אלא לסגור אותו ולהתחיל מן ההתחלה. לא מדובר היה בהחלטה שהתקבלה בקלות ראש או מתוך גחמה, אלא לאחר בחינה מעמיקה של ועדה מקצועית, ניסוח זהיר של חוק והליך הצבעה בבית המחוקקים. מרגע שעבר החוק, החל הכדור להתגלגל, מאות עובדים גויסו לתאגיד השידור, החלו שידורים ניסיוניים, התפוררות רשות השידור צברה תאוצה ונקבע תאריך יעד לפתיחת השידורים. רק שתאריך היעד נדחה שוב ושוב ועתה מנסה ראש הממשלה לדחותו עד אין קץ ולבטל את פתיחת התאגיד.
רק לפני ימים ספורים סיכמו ביניהם שר האוצר כחלון וראש הממשלה נתניהו על סגירת רשות השידור ופתיחה התאגיד ב-30.4, אך רגע לפני עלייתו למטוס בדרכו לסין, הצהיר נתניהו שהוא חוזר בו ולא יסכים לסגירת רשות השידור. את השינוי בעמדתו נימק בדאגה כנה לגורל העובדים, בחוסר גיוון בעמדותיהם של עובדי התאגיד ובשיקול כלכלי לפיו שמירת רשות השידור תעלה פחות מהקמת התאגיד. על רקע כל אלה קבע ש”אין צורך בתאגיד” ושכח כמובן שהשיקול הכלכלי היה רק סימפטום אחד במחלה חשוכת המרפא ממנה סבלה רשות השידור. לעניין נימוקי הגיוון והתקציב, ניתן לומר בעדינות שהם פשוט לא מדויקים.
כיום, מטרתו המוצהרת של ראש הממשלה היא לא רק עיכוב אלא חיסול התאגיד, בכל אמצעי העומד לרשותו. מה הסיבה האמתית לשאיפה זו? אפשר לסכם אותה במשפט אחד, מפיה של שרת התרבות והספורט “מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?”
ראש הממשלה אולי שחרר (על הנייר) את תיק התקשורת והפקידו בידי צחי הנגבי, אבל העיסוק האובססיבי שלו בתקשורת לא פוסק לרגע והצורך שלו בשליטה לא מתמתן, אלא רק גובר. זה לא חדש שלנתניהו יש בעיה עם התקשורת. זה לא חדש שעל ביקורת תקשורתית מגיב ראש הממשלה בהתקפות שיורדות לפסים פוליטיים ואישיים. מקרה אילנה דיין הוא לא היחיד, אבל אולי המייצג באופן הטוב ביותר את התנהלותו של נתניהו. זה לא חדש גם שראש הממשלה מנסה לשלוט בתקשורת, כפי שמעידות פרשת ישראל היום, שבגינה הוא הפיל ממשלה והביא לבחירות ופרשת נוני מוזס.
ואם נתניהו נזקק לעוד תירוץ להילחם בתאגיד, מינוייה של גאולה אבן-סער כמגישת מהדורת החדשות המרכזית של התאגיד הופך אותו יותר מתמיד לאויב מספר אחת של ראש הממשלה. למען הסר ספק, אבן-סער היא עיתונאית ותיקה, מקצוענית אמיתית ונכס לכל גוף תקשורת. היא מעולם לא נחשדה בנטיות שמאלנית, אך מבחינתו של נתניהו היא מהווה איום מעצם היותה זוגתו של גדעון סער, האיש שעלול יום אחד לחזור לשורות הליכוד ולסכן את מעמדו של נתניהו. אם מקורביו של ראש הממשלה מכנים את המינוי “אצבע בעין” זה רק מחדד את המחסור החמור במידה בריאה של ענייניות בהתמודדותו של ראש הממשלה עם נושא התאגיד.
את התקשורת שלו, נתניהו אוהב אוהדת, צייתנית ומטעם וכל תקשורת אחרת היא יריב שיש להילחם בו מלחמת חורמה. בשלב זה לא קשה לדמיין את ביבי עומד מעל דוכן וזועק “פייק ניוז”. מרגע שהבין נתניהו שהתאגיד לא יספק לו את סוג התקשורת שהוא מעדיף, הוא החליט לתקוף ולפרק ולהחזיר לחיקו את הכלבלב הקשיש והצולע, אך המאולף היטב, רשות השידור.
המאבק האישי של ראש הממשלה בתאגיד השידור הציבורי עלול להוביל למשבר קואליציוני עמוק, לפירוק הממשלה ולבחירות, על כל המשתמע מהן. האם התאגיד הוא הבעיה האמיתית של נתניהו או שיש כאן מניע או מניעים נסתרים והמשבר הזה שהוא יוצר הוא רק עוד ספין מבית מדרשו של המומחה מספר אחת בספינים? הרי אין כמו משבר טוב כדי להסיט את תשומת הלב מעניינים בוערים כמו חקירות ראש הממשלה או עניינים פעוטים כמו ה”טפטופים” המתחדשים בדרום. אין ספק שאם יצירת כאוס היתה אחת ממטרותיו של ראש הממשלה, הוא יכול לסמן לצדה וי של הצלחה.
