כמעט 4.5 שנים לאחר כניסתו של משה קצב לכלא, נעשה שוב צדק: הוועדה דחתה את הבקשה לשחרור מוקדם. הנשיא לשעבר ממשיך לטעון שלא פגע באיש ואינו מביע חרטה
ההחלטה הדרמטית של הוועדה שלא לנכות שליש מעונשו של קצב מצדיקה מחיאות כפיים סוערות ומעוררת תקווה ואמון מחודש במערכת המשפט.
היום אמרה ועדת השחרורים בקול רם וברור: לא משנה אם אתה אדם מן היישוב או נשיא לשעבר, אם פשעת, תיענש ושחרור מוקדם תקבל רק אם תוכיח שהבנת את חומרת מעשיך ותביע חרטה כנה. לא מתחרט? לא תשתחרר. מקומו של קצב הוא בכלא, נקודה.
בדצמבר 2010 הורשע קצב בשתי עבירות אונס, מעשים מגונים, הטרדה מינית ושיבוש מהלכי משפט ונגזרו עליו 7 שנות מאסר ופיצויים בסך 125,000 ₪ לשתיים מהמתלוננות. בהכרעתם, קבעו השופטים כי קצב שיקר בעדותו, העלים מידע והתנהל במניפולטיביות. בהמשך נדחה גם ערעורו של קצב.
חברי ועדת השחרורים התכנסו בשבוע שעבר לדיון שנמשך 11 שעות ושמעו את טיעוני הצדדים. הדיון הסתיים בהחלטה לדחות את ההכרעה בעניינו של קצב להיום, בדיון שבו לא השתתפו נציגי הפרקליטות, השובתים כבר מיום ראשון.
המדינה עומדת על סירובה לשחרר את קצב ותמשיך לעמוד על סירובה כל עוד הוא לא יביע חרטה באופן מפורש. גם קורבנותיו של קצב התנגדו לשחרור.
המצדדים בשחרור טוענים שהתנאים לשחרור מוקדם אינם מחייבים הבעת חרטה. לדבריהם, קצב עמד בתנאי התנהגות טובה בכלא. הם מבקשים לקחת בחשבון גם את גילו המתקדם ואת נפילתו ממעמד רם. ועדת השחרורים רואה את הדברים אחרת וטוב שכך.
מערכת המשפט לא תמיד ממצה את הדין עם אנסים. האנס המורשע יניב נחמן קיבל שישה חודשי עבודות שירות בלבד (מעניין שגם הדיון בערעור על חומרת עונשו של נחמן היה אמור להתקיים היום אך נדחה בגלל שביתת הפרקליטות) והוא לא היחיד. עדיין ישנם שופטים שמאשימים את קורבנות האונס, עדיין לא הופנם לחלוטין במערכת שבאונס האשם היחיד הוא האנס ועדיין מקלים יתר על המידה בעונשם של אנסים. המקרה של קצב הוא דוגמה לדרך שבה מערכת המשפט צריכה תמיד להתנהל.
הנשיא לשעבר נשפט והורשע. ערעורו על הרשעתו נדחה. הוא יושב בכלא כבר כמעט 4.5 שנים ועדיין לא רק שאינו מביע חרטה, הוא מצייר את עצמו כקורבן ומאשים את קורבנותיו במצבו. “האסיר תופס את עצמו כקורבן”, הוא “עסוק בצרכיו ובהפסדיו ולא הביע חרטה” והוא “ממשיך להכחיש את העבירות למרות פסקי הדין בענייניו וממשיך לטעון לחפותו כאילו שלא היה הליך משפטי” (מתוך החלטת ועדת השחרורים).
משה קצב עמד בשבוע שעבר בפני הוועדה וסיפר בדמעות על הסבל העובר עליו ועל בני משפחתו. הוא ממשיך לטעון שלא פגע באיש. קצב מדבר רק על עצמו, על סבלו, על העוול שלפי תפיסתו נעשה לו. כמו מי שעומד בחדר מוקף מראות הוא רואה רק דמות אחת מול עיניו ועוצם עיניו לכל מציאות אחרת. הוא לא רואה את קורבנותיו, הוא לא מכיר בכך שעשה מעשים שלא ייעשו, הוא מסרב להבין שהוא פגע פגיעה קשה בקורבנותיו, פגיעה איתה הן ייאלצו לחיות כל חייהן. בדיוק כפי שעשה כאשר כפה את עצמו על נשים כדי לספק את עצמו וכפי שהוא עלול לחזור ולעשות אם רק תינתן לו ההזדמנות.
כבר ב-2012 הוגשה בקשת חנינה בעניינו של קצב. הבקשה הוגשה לנשיא שמעון פרס ועתה מונחת על שולחנו של הנשיא ריבלין שהמתין להחלטת הוועדה. במציאות המשתנה ועל רקע השיח הנוכחי על עבירות מין ובוודאי אחרי החלטת ועדת השחרורים והתבטאויותיה הנחרצות בעניין קצב, אסור לנשיא המכהן ריבלין לחוס על הנשיא לשעבר קצב. גם מריבלין אנו מצפים לנקוט עמדה ולהגיד באופן חד וברור: מקומם של אנסים בכלא.
