כשהילדים שלנו מקבלים טלפון נייד, אנחנו מאבדים שליטה בתכנים להם הם נחשפים ובתקשורת שלהם עם אחרים ולפעמים קשה לצפות מראש מה עשוי לפגוע בהם ולדעת איך להגן עליהם
הרגע שבו אנחנו מפקידים בידי הילדים שלנו טלפון נייד הוא רגע של תפנית בחיינו ובחייהם. זה הרגע שבו, מצד אחד, אנחנו יכולים, או חושבים שאנחנו יכולים, להשיג אותם בכל רגע נתון (בתנאי שהטלפון דלוק, טעון, לא על שקט ושהם בכלל עונים לו) וזה מאפשר לנו (או מאלץ אותנו) לתת להם חופש תנועה רחב יותר, אבל מצד שני, אנחנו גם מוותרים על היכולת לשלוט בתוכן אליו הם נחשפים ובתקשורת שלהם עם אחרים.
בפני ילדים עם טלפון נייד עם גישה לאינטרנט נפתח עולם שלם, לטוב ולרע. מצד אחד יש להם גישה לעולם תוכן עשיר, מגוון, מרתק ומועיל, ומצד שני, זה עולם מלא מוקשים שבו גם החיפוש התמים ביותר יכול להוביל לתכנים אלימים או מיניים והיכולת שלנו לסנן, לחסום, למנוע או אפילו רק לעקוב, מוגבלת מאוד.
אבל הסכנות שאורבות להם לא מסתכמות רק במה שהם ימצאו בטעות בחיפוש תמים בגוגל, אלא גם בתקשורת שלהם עם אחרים, שגם היא משנה את פניה ויוצאת משליטתנו. פתאום הם יכולים לתקשר, בלי שנדע על כך, עם אנשים זרים וגם כאשר התקשורת היא עם חבריהם, בני גילם, פוטנציאל הפגיעה והנזק גדולים ממה שאולי חשבנו.
בפעם הראשונה שהכנסנו כרטיס SIM לטלפון הנייד של הבת שלנו, החלטנו, אחרי לבטים, לעקוב באופן פעיל וגלוי אחרי מה שקורה בטלפון שלה. ידענו שבגילה היא עדיין זקוקה להגנה אבל גם מספיק בוגרת כדי לדעת שאנחנו בודקים ומאיזו סיבה. הסברנו לה שלצד היכולת שלה לתקשר עם אחרים עצמאית, היא גם חשופה לסכנות ושהתפקיד שלנו, כהורים, הוא לשמור עליה גם בזירה הזאת. דיברנו על כך שיש לה זכות לפרטיות ושאנחנו סומכים עליה ולא חוששים שהיא תתנהל באופן פוגעני כלפי אחרים, אבל שיש סכנות שהיא לא מודעת להן ושלפעמים אולי היא גם לא תדע לזהות ולכן היא תצטרך לוותר קצת על הפרטיות.
בימים הראשונים התחושה היתה של הצפה. הקבוצות התרבו בקצב מטורף: קבוצה לילדי הכיתה, קבוצה לכל חוג, קבוצה לכל השכבה, קבוצה לילדים שנפגשים בגינה אחר הצהרים וזו לילדים שהולכים ברגל לבית הספר, קבוצה להעברת שיעורי בית, קבוצה של בנות, קבוצה של החברות, הכי טובות, קבוצה של בנות ששמן מתחיל ב-ג, קבוצה ועוד קבוצה ועוד קבוצה ועוד קבוצה. לא היה לזה סוף. מהר מאוד הבנתי שאחרי פתיחת קבוצות חדשות, הפעילות האהובה עליהם היא לשלוח הודעות שרשרת, תמונות, סרטונים ואימוג’ים, לא בקבוצה אחת או שתיים, אלא כל אחד מאלה בכל אחת מהקבוצות.
הטלפון לא הפסיק לצפצף וההודעות לא הפסיקו להצטבר, כאשר בתוך הצונמי המייגע של מכתבי השרשרת, הסרטונים והתמונות הסתתרו ההודעות הקוליות שאי אפשר פשוט לרפרף עליהן, צריך גם להקשיב להן והילדים האלה, שיהיו בריאים, אוהבים להקליט, לא לכתוב. ההקלה שחשתי כשהתברר שהבת שלי מרגישה מוצפת לא פחות ממני וממעטת להיכנס לקבוצות, היתה עצומה וזה היה השלב שבו עברתי לבדיקה מדגמית בלבד.
ואז זה קרה
זה היה ערב שבו הגעתי הביתה מאוחר, בזמן להגיד לילה טוב למתוקה ולכבות אורות, בלי לעבור על ההודעות איתה. לרגע שקלתי לוותר, הרי, אף פעם לא מצאתי שם משהו מדאיג במיוחד, אבל משהו גרם לי בכל זאת להציץ. בווטסאפ של בתי חיכו 7 שיחות שלא נענו ושורה של הודעות מהחבר שלה, ילד בן גילה. להודעות האישיות שלהם אני בדרך כלל לא נכנסת, היא מראה לי אותן מיוזמתה וכך עדיף, אבל הפעם נכנסתי והבנתי שמשהו השתבש. במקום דיאלוגי האימוג’י-לבבות הרגילים, מצאתי שורת הודעות מהחבר “למה את רוצה להיפרד ממני?” למה כתבת לי כך?” וצילום מסך של הודעה שלה שנכתב בה “אני שונאת אותך” ושנמחקה.
הלב שלי התכווץ מכאב על הילד הזה שבילה את אחר הצהריים והערב בניסיונות נואשים לתקשר עם בתי ולהבין מה קרה. לרגע לא חשבתי שהיא באמת כתבה לו הודעה אכזרית שכזאת, המשכתי לבדוק עד שמצאתי הודעה קולית מחברה אחרת בכיתה “אמרתי לחבר שלך שאת נפרדת ממנו”.
בלילה התקשיתי לישון, לא הפסקתי לחשוב איך מרגיש אותו ילד שהיה קורבן לתעלול אכזרי ואיך תרגיש בתי כשתגלה את מה שקרה בבוקר. הערתי אותה מעט מוקדם מהרגיל ושאלתי אם נתנה למישהו להשתמש בטלפון שלה ביום הקודם ואכן, אותה ילדה ביקשה את הטלפון ואז הסתגרה איתו בשירותים למשך דקות ארוכות. מיד ניסחנו יחד הודעה לחבר ואני שלחתי הודעות גם לאמו ולאמה של אותה ילדה ובמקביל הרגעתי את בתי שחששה שהאירוע יגרום לו להיפרד ממנה.
מה הלאה?
אחרי שיושרו ההדורים עם החבר ושהתקבלה התנצלות מהחברה, הפקנו לקחים. בתי מודעת עכשיו לעוד דרך שבה הטלפון יכול לשמש לפגיעה באחרים ויודעת שעליה להשאיר אותו תמיד נעול ולא לאפשר לאחרים להשתמש בו, מלבד מקרים חריגים וגם אז, באופן מפוקח. היא יצאה מהחוויה עם קצת פחות אמון בחבריה אבל עם כלים נוספים לשמור על עצמה.
