לפעמים אני אימא של צחוק והשתובבות, לפעמים אני אימא של חיבוקים, לפעמים אני אימא של גבולות ולפעמים אני אימא כושלת, אימא שלא מתמודדת, אימא בורחת
הבוקר קמנו מוקדם עם תכניות ברורות, מיד אחרי החיבוקים של הבוקר מתארגנים ליציאה והולכים לטייל עם חברים. הבנים כבר הודיעו שהם מעדיפים יום של מסכים וארבעה קירות (נושא כאוב בפני עצמו), אני שיניתי תכניות אחרות ובשמחה רבה התחלתי להתארגן ליציאה.
תכניות משתבשות
ואז זה קרה. “אימא”, אומרת הצוציקית, “אני רוצה ללכת לים”. אני מסבירה שקבענו משהו אחר, שהיום לא מספיק חם לים והיא בשלה – ים ורק ים. מהר מאוד מגיעות הדמעות, אחריהן הצעקות. ילדה בת 4.5 שלא מוכנה לשמוע כלום, שצועקת בהיסטריה, שרוצה חיבוק ובו זמנית הודפת אותי. אין עם מי לדבר. הצעקות מזעיקות את כל הבית, אפילו הבן מתנתק מהמסכים ומודיע “אני ארגיע אותה”, אבל הבוקר גם מגע הקסם שלו לא עוזר. הצעקות נפסקות לרגע קט ואז חוזרות, עם ריבית והצמדה ולבסוף מבריחות אותי מהבית, מבוהלת וחפוית ראש. לא יכולה לעמוד בזה עוד רגע. הולכת ברחוב וממשיכה לשמוע את הצעקות – “אימא, את מכוערת!” משולב ב-“אימא, אני רוצה לבוא איתך!”
אני בורחת לשדות, מתרחקת מהבית, מהדמעות, מאנשים. מסמסת לחברים לעדכן שלא נגיע. עכשיו תחושת האשמה משולשת. פעם אחת על הילדה שלי שצועקת בבית רוצה ולא רוצה אותי, פעם שנייה על הילדה השנייה שציפתה לטיול עם חברתה והתאכזבה ופעם שלישית על בן זוגי ועל בני שהשארתי מאחור להתמודד עם הסערה.
בריחה כהתמודדות?
אני מסתכלת פנימה ותוהה למה ברחתי בעצם. זה לא רק בשביל השקט, הרי את הצעקות והבכי שלה אני שומעת טוב מאוד גם בראש ולא משנה כמה ארחיק מהבית. ברחתי כי פחדתי שאגיב בכעס, שאאבד שליטה, ברחתי כי אני לא יודעת איך להתמודד עם הילדה שלי שמושכת אליה והודפת בו זמנית. ברחתי כי הרגשתי שאני נחנקת והמשכתי לברוח כי נבהלתי מעצם הבריחה.
בסוף אני חוזרת כמובן, כי אי אפשר לברוח באמת, לא אם הבריחה היא מהידיעה שאני אימא כושלת. אז אני חוזרת ומחבקת, מנגבת את הדמעות האחרונות ושוב מחבקת חזק, גם כי אני צריכה את זה. הפעם היא לא הודפת, אלא נצמדת בחזרה וצובטת לי את הלב.
עכשיו שוב מבקשת ללכת לים. האמת היא שהיא צודקת כי היום חם ויפה, יום ים מושלם. קול אחד בתוכי משתוקק להיענות לה ולתת לגלים לשטוף את הדמעות, קול אחר אומר שאסור לחזק את ההתנהגות שלה על ידי מתן פרס. אני עדיין לא יודעת מה התשובה הנכונה ובורחת למחשב לכתוב כי אולי כך יגיעו התשובות.
