לפני שבע שנים בדיוק הגענו לארץ – אני, ישראלית חוזרת אחרי היעדרות של קרוב ל-12 שנה והוא, בן זוגי, שהחליט שהגיע הזמן לשינוי שכולל לעזוב את השכונה, העיר והמדינה בה נולד וגדל ולעבור לחיות במקום המטורף הזה
ב-4.1.2007 נחתנו בארץ, אבא, אימא, ילד בן 4 וערימת מזוודות, עם כרטיס בכיוון אחד לחיים חדשים בארץ חדשה-ישנה.
בשבילי, זו היתה חזרה הביתה אחרי קרוב ל-12 שנות היעדרות (אשר כטיבן של היעדרויות כאלה, אמורה היתה להיות שנה ואיכשהו ארכה עוד ועוד), בשבילו זו היתה הפעם הראשונה שהוא עוזב את השכונה בה נולד וגדל ובה חי בשכנות עם הוריו, אחיו ואחיותיו, לטובת מעבר לארץ קטנה וקצת מטורפת, בה דוברים שפה מוזרה עם כתב הפוך.
את המעבר/חזרה לארץ לא יזמתי אני, אלא דווקא הוא. בשנה שקדמה למעבר היינו עסוקים מאוד בנושא ההרשמה לבתי ספר. ידענו שבתי הספר הממשלתיים בשכונה אינם מקומות בהם רצינו שבננו יתחנך ושעלינו לבחור בין שתי חלופות: הרשמה לבית ספר פרטי יקר או מעבר דירה למקום קרוב לבית ספר ממשלתי טוב. יום אחד העלה דווקא הוא את האפשרות השלישית – לעזוב את לונדון ולבוא לחיות בארץ. אם כבר שינוי, אז עד הסוף.
כמובן שהחלטה להגר היא לא החלטה שמקבלים בקלות ואני לא רציתי שנקבל החלטה כזאת על סמך הכרות שלו עם הארץ כתייר שמגיע פעם בשנה לשבועיים. לכן, החלטנו להאריך את הביקור השנתי שלנו משבועיים לשלושה חודשים, כדי לתת לו הזדמנות לחוות חיים כאן. כעבור חודש, בישיבה על מדרגות של מרכז קניות, קיבלנו את ההחלטה להתחיל לחפש פה בית. עוד חודש וחצי בילינו בחיפושים אינטנסיביים. ראינו עשרות בתים באזורים שונים, התחלנו במודיעין והגענו לתל מונד. באוגוסט קנינו בית וחזרנו ללונדון כדי לארוז הכל. בינואר הגענו לפה, הפעם לתמיד.
שבע שנים חלפו, הילד למד עברית תוך שלושה חודשים והיום הוא נשמע כמו כל ילד ישראלי, הבת נולדה כבר פה ואבא שלהם עדיין לא פיצח את השפה שוברת השיניים שלנו, אבל הוא ממשיך לנסות.
לא מעט פעמים שואלים אותנו על ההחלטה לעבור, שואלים אם אנחנו מרגישים שזו היתה ההחלטה הנכונה, אם טוב לו פה, אם לא קשה, אם הוא מתגעגע ללונדון, לאנגליה. התשובה היא חד משמעית. זו אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלנו אי פעם. לונדון עיר נפלאה עם המון אפשרויות, אהבנו לחיות שם ואנחנו עדיין אוהבים אותה. בלונדון יש המון מה לעשות, המון מה לראות, היא מקום מרכזי ממנו אפשר לנסוע מהר ובזול ליעדים שונים ברחבי אירופה, יש לנו שם משפחה וחברים. אבל פה טוב לנו יותר. אולי אלה האנשים, אולי זו השמש, אולי זה בגלל שבשורה התחתונה ישראל היא הבית, אולי… אני לא יודעת בדיוק מה. אבל אני יודעת דבר אחד – כמעט כל בוקר הוא עומד בחלון עם הקפה ביד ומביט החוצה, כמעט כל בוקר הוא אומר “We couldn’t do this in London”, כי גם בלונדון היה לנו חלון בחדר השינה, אבל רק פה רואים מחוץ לחלון דקלים ויש שמש.
