יום קשה היה אתמול, וגם היום. לא היום הקשה הראשון וסביר שגם לא האחרון, כי אנחנו חיים במדינה למודת ימים קשים. ועכשיו יותר מתמיד, ישראל היא הבית.
כל בוקר אתמול התרוצצו השמועות בפייסבוק ובווטסאפ, רמזים שמשהו נורא קרה, לעתים גם יותר מרמזים שהפיצו אנשים שהצורך שלכם להיות בעניינים גדול מההבנה שלהם על הנזק והכאב שיכולה לגרום ידם הקלה על מסך המגע של הסמארטפון.
זה היה יום של דכדוך, של חרדה, של המון סימני שאלה. היה קשה להתמקד בעבודה, מה שביום יום ממלא אותנו התלהבות ואנרגיות נראה שולי ביום הזה, על רקע השמועות.
בדרך הביתה, בפקק שבין הכפר הירוק לצומת מורשה הרמתי ראש לשלט הדיגיטלי, זה שמבשר לי שהתנועה זורמת (או שלא) או שמזכיר לי את הסכנה שבכתיבת מסרונים בנהיגה, “בהישמע אזעקה, עצור בבטחה בצד הדרך”, בישר השלט הפעם ופתאום, מכל הדברים, דווקא זה הביא את הדמעות.
אחר כך, בבית, כבר שמענו על 13 ההרוגים, והיום השחיר עוד יותר והחרדות גברו ובערב, כשהכנתי לבן שלי סלט, חזרו הדמעות.
לא, אין לי ילד בצבא, יש לי עוד שש שנים של חסד לפני שהילד היפה והחכם ובעל הלב הענק שעדיין מרשה לאימא לחבק אותו, יהיה חייל ויהיה עדיין שלי אבל גם של המדינה שאני ואביו בחרנו בשבילו. חברותיי הן אמהות לחיילים ואני לא מתיימרת להבין או להיות מסוגלת אפילו לדמיין את מה שעובר עליהן וכל פעם שאני חושבת על זה, הדמעות שוב עולות. הילדים שלהן הם קצת גם הילדים שלי, אבל בשורה התחתונה הם שלהן, רק שלהן ורק הן חוות את זה באמת.
לפני שמונה שנים באנו לפה, אמא, אבא וילד בן שלוש וחצי. באנו לתקופת ניסיון של שלושה חודשים, כדי שבן זוגי יוכל לחוות את החיים פה ולהחליט אם לעזוב את לונדון לטובת ישראל. קיץ 2006, מלחמת לבנון השנייה. הרבה שיחות היו לנו, לונדון או ישראל? בחרנו בישראל, למרות הכל.
כמעט שמונה שנים אנחנו פה. הבת שלנו נולדה פה, הילדים ישראלים לכל דבר. אבא שלהם עדיין לא למד עברית אבל הוא מסתדר גם בלי ובעוד שבוע אנחנו מוזמנים למשרד הפנים ל”תשאול להסדרת מעמד” והוא יקבל את תושבות הקבע שלו.
בלונדון שעזבנו מתקיימות הפגנות ענק נגד ישראל וגם בצרפת הרחובות בוערים בשנאה. בפיד שלי בפסייבוק קיבלתי הבוקר “מכתב אהבה” עם מסר ברור בעברית, אנגלית וערבית ואחר הצהריים הגיעו עוד שניים, עם דגלים קרועים ואש.
בישראל יש שמש ויש ים ויש אנרגיה מיוחדת שאף אחד לא יודע להסביר. יש גם אזעקות, טילים וילדים במדים שנהרגים. יש אחווה והתלכדות והתגייסות מרגשת לטובת החיילים ותושבי הדרום ולצד כל אלה יש גם לא מעט שנאה ופילוג, שמפחידים אותי יותר מכל דבר אחר ושנצטרך למצוא דרך להתמודד איתם, אחרי המלחמה. אחר כך ואולי תוך כדי, נצטרך לשבת גם לדבר עם שכנינו ולמצוא פתרון, אחת ולתמיד.
הבוקר, לפני שהוא יצא לעבודה, שאלתי את בן זוגי איפה הוא רוצה להיות. הוא הסתכל עלי במבט שאמר “מה היא רוצה ממני שוב, עם השאלות שלה?” אבל הוא מכיר אותי מספיק טוב, אז הוא עצר לרגע כדי לענות. הוא רוצה להיות כאן והוא לא ממש מבין למה אני שואלת. ואני ממשיכה להקשות, “מה עם החופשה באיטליה בעוד שבועיים? בא לך לנסוע?” והוא עונה “לא ממש, אבל ניסע ונחזור”. “ולונדון?” אני מקשה, “ניסע לבקר פעם, אבל לא עכשיו”. אלה הרגעים שאני יודעת שבחרתי טוב ונכון. בחרתי איש טוב ובחרתי במדינה הנכונה. ישראל, עם כל הטוב וכל הרע, היא ללא ספק הבית.
