אישה משקרת לוועדה להפסקת הריון.”זה לא מהבעל” היא אומרת. ההפלה מאושרת. אישה בשבוע 16 להריון, עם בטן, עם תנועות עובר, הורגת את הילד שלה כי הוא זכר
ארבע וחצי שנים
ארבע וחצי שנים חלפו מהיום שבו רופאת הנשים הוציאה את ההתקן התוך רחמי ואמרה לי לחזור אחרי שאלד “בעוד תשעה חודשים” ועד היום שחבקתי בזרועותיי את בתי. ארבע וחצי שנים, אין ספור בדיקות דם, אולטרסאונדים, מעקבי זקיקים, זריקות לבטן, זריקות לתחת, הורמונים בכמויות מסחריות, ערימה של מקלונים עם פס אחד וצל צלו הדמיוני של פס שני, הריונות כימיים, הריון שנפל, הריון מחוץ לרחם וים של דמעות.
הדרך שלנו היתה ארוכה, יש דרכים ארוכות יותר ויש שפחות וזה לא נותן לי את הזכות לשפוט בחירות של אחרים, אבל הדרך שלנו צבעה את התפיסה שלי ולימדה אותי שיעור חשוב על ערך החיים.
ביום של בדיקת מי השפיר, רעדתי מפחד. פחדתי לסכן את ההיריון היקר ולא האמנתי שאוכל להביא את עצמי להפסיק אותו במקרה של תוצאות לא טובות. בתוכי התנהל קרב פנימי בין האמונה בזכותה של אישה על גופה לידיעה שאני, באופן אישי, לא מסוגלת לסיים את חייו של עובר, כל עובר.
במשך ארבע וחצי שנים ביליתי שעות רבות בפורומים של פוריות והריון. דיברו שם על ההמתנה בנשימה עצורה מדי חודש ועל האכזבה עם הגעת המחזור, על פס חלש ופס חזק, על עליה וצניחה של ערכי בטא, על כאב של הריון שנפל, על תסמינים. דיברו שם גם על שיטות בדוקות יותר ובדוקות פחות להשפיע על מין העובר. דיברו שם הרבה על פחדים ועל כאב מכל מני סוגים.
היו נשים שכתבו על אכזבתן עם גילוי מין העובר, ששיתפו בהתלבטויות אם להפיל עובר ממין לא רצוי. קראתי וניסיתי שלא לשפוט, ניסיתי להבין ולא הצלחתי. אני בסך הכל רציתי הריון ותינוק בריא והנה ישנן נשים שזכו להרות ושוקלות להפסיק הריון, לא בגלל מום או מחלה, אלא בגלל מין העובר. בעיני זה בלתי נתפס.
לא אישה אחת, מאות
בכתבה ששודרה אמש בחדשות 2 דיברו על מאות, כן, מאות, של זוגות שמפסיקים הריון מדי שנה בגלל מין העובר. מאות נשים עם התחלה של בטן הריונית, נשים שמרגישות תנועות ראשונות, נשים שרואות בסקירה לב פועם, ראש, ידיים, אצבעות ועיניים ובוחרות למחוק ולהתחיל מחדש, כי “מה שיוצא אני לא מרוצה”.
הקשבתי לראיון עם א, היחידה מהנשים שהתראיינו שגם הסכימה לשידור הריאיון, הקשבתי ולא האמנתי. ניסיתי לשכנע את עצמי שרק בגלל שעוותו את קולה היא נשמעת כמו מישהי שמדווחת על מזג האוויר כשהיא מספרת על ההחלטה לבצע הפלה בשבוע ה-16 להריון, מדווחת ששיקרה לוועדה ואמרה שהרתה לגבר שאינו בעלה כדי שתאושר ההפלה. איך היא הרגה את הילד שלה כי לא הסתדר לה ולבעלה עוד אחד עם בולבול.
אני מנסה שלא לשפוט, אבל כן, אני שופטת זוגות שבוחרים בהפלה על רקע מין העובר. אני מבינה את הכמיהה, אני מבינה את ההעדפה, אני מבינה את הניסיונות הבדוקים יותר או בדוקים פחות לייצר דווקא בן או בת, אבל מרגע שהתפתח עובר, עובר בריא, חזק, איך אפשר לדחות אותו, להרוג אותו, איך?
תקדים מסוכן
הרפואה המתקדמת כבר מאפשרת לנו לבחור עוברים משובחים יותר על פני אחיהם המשובחים פחות ואני מרגישה שאנחנו מתנדנדים על הגבול הדק שבין “השבחה” לבין משהו שמזכיר את תורת הגזע. מה המרחק בין בחירת עובר חזק ובריא על פני אחד חזק פחות לבין הינדוס מוחלט של הילדים שלנו? היום ועדה רפואית מאפשרת לנו בעצימת עין להפיל עובר על רקע מינו וישנם רופאים שלא רואים פסול בבחירה אקטיבית של מין היילוד. האם מחר נבחר עוברים על פי צבע עיניים, גובה וממדי האף ונזרוק את כל השאר? למה זה יהפוך אותנו?
את בני הבכור ילדתי באנגליה. שם ישנה באזורים מסוימים מדיניות לפיה לא מגלים להורים את מין העובר כי ידוע שבאוכלוסיות מסוימות יבחרו להפיל נקבות. באזור שלנו זה לא היה כך אבל בחרנו שלא לדעת, בחרנו בהפתעה. בהריון עם בתי שוב בחרנו לא לדעת ושוב ושוב הזכרנו לרופאים שביצעו סקירות לא להגיד לנו. עד הרגע שבו היא הגיחה לאוויר העולם ואמרו לי שזאת בת, ידעתי רק שזכינו בהריון המיוחל, שזה הריון תקין ושהעובר בריא, כל השאר לא היה חשוב. ברגע הלידה שאלתי את עצמי מה עלה בגורלן של אותן נשים מאוכזבות שרצו משהו וקיבלו משהו אחר, מה קרה ברגע הלידה שלהן (אם לא הפילו)? האם הן אהבו פחות? האם הן התחרטו ברגע הלידה על ההחלטה לא להפיל? אני מאמינה ומקווה שהתשובה לשתי השאלות היא “לא”.
