למשיח אין מקום בכיכר העיר

קיומו של אירוע התעוררות דתי הוא לגיטימי גם אם הוא בהפרדה, אבל לא בכיכר ציבורית של עיר חילונית, ובואו לא נתבלבל, זה לא מקרי וזה חלק ממגמה

עם הפרדה או בלעדיה, אני לא מתחברת לאירוע “משיח בכיכר”, אפילו לא בערך. אני לא מאמינה במשיח, אני לא מתעניינת באירועי התעוררות דתיים מכל סוג ועם זאת, כמובן שלגיטימי לקיים אירוע כזה.

כמי שמתנגדת בתוקף לכל אפליה או הדרה של נשים, ההפרדה באירוע כזה מטרידה אותי, פשוט כי כאשר ישנה הפרדה, ברירת המחדל היא שנשים מופלות. אנחנו נשלחות לאחורי האוטובוס, אנחנו מקבלות את האזור הצפוף, המרוחק, עם זווית הראיה המוגבלת. בעוד נוחותו של הגבר לא נפגעת.

אמנם, גם אם ההפרדה צורמת לי, כאשר מדובר באירוע של מגזר שאיני חלק ממנו, אין בידי זכות לקבוע בשמן של נשות אותו מגזר שהגיעה העת לעלות על בריקדות, זכות זו שמורה להן וכשהן יבקשו זאת, אצטרף בשמחה, אך לא אחליט בשמן. עם זאת, סוגיית ההפרדה באירוע משיח בכיכר מורכבת מאוד ונוגעת גם במרחב שבו מבצעת ההפרדה ובהקשר שבו היא מתרחשת ולכן היא נוגעת גם לי ולך.

משיח בכיכר, לא מתחברת (צילום מסך)
משיח בכיכר, לא מתחברת (צילום מסך)
המרחב הפרטי, המרחב הציבורי והסטטוס קוו

כאשר נשים יושבות בעזרת נשים בבית כנסת אורתודוכסי, אני מבינה שזה הנוהג בבית כנסת אורתודוכסי ושמי שחפצה בכך יכולה לבחור בחלופה. אם זה מה שהיא רוצה. כאשר בחתונה באולם אירועים יש הפרדה, באירוע פרטי, במקום שנשכר לצורך כך , כבחירה של בעלי האירוע, זו הפרדה שצורמת (לי) אבל כל עוד לאורחות האירוע אין בעיה, מי אני שאמחה בניגוד לדעתן?

אבל כאשר ההפרדה היא במרחב הציבורי או במרחב המשותף המיועד לכלל האוכלוסייה, זה כבר סיפור אחר. האוטובוס, המדרכה, הכנס המקצועי או האוניברסיטה, כל אלה מרחבים שמיועדים לכולנו ושבהם אין זכות לאף אחד להדיר מחצית מהאוכלוסייה. גם כאן קיים תחום אפור – השעות הנפרדות בבריכה, הימים הנפרדים בחוף, כל הפשרות שמאפשרות שימוש במרחב הציבורי לכולם, בתנאים מסוימים, זה חלק מדו קיום ודבר שצריך להיבחן כל הזמן מחדש.

הדרת נשים במרחב הציבורי (צילום באדיבות הוועדה לקידום מעמד האישה)
הדרת נשים במרחב הציבורי (צילום באדיבות הוועדה לקידום מעמד האישה)
בחזרה לכיכר

הבעיה עם אירוע “משיח בכיכר” לא נעוצה במשיח או במחיצה, אלא בכיכר. כיכר רבין, לב לבה של העיר תל אביב, עיר שחיים בה תושבים מכל המגזרים, אך שאופייה חילוני מובהק. כיכר רבין היא לא רק מרחב ציבורי, היא מרחב ציבורי פוליטי, היא סמל ובמרחב כזה, קיום אירוע בהפרדה מגדרית הוא בגדר אצבע בעין, שווה ערך לקיומו של מצעד הגאווה בלב בני ברק.

אנשי חב”ד לא בחרו במקרה בכיכר רבין, כמו שהם לא בוחרים במקרה לחלק עלונים משיחיים בסמוך לבתי ספר חילוניים. זו בחירה מכוונת ומראש ראוי היה לסרב לאפשר את קיום האירוע שם במתכונת זו. אירוע של חב”ד? כן. אירוע עם הפרדה? גם. אבל לא במרחב הציבורי, לא בכיכר רבין.

סיפוח זוחל

לא חסרים סימנים למגמת ההקצנה בחברה החרדית. המדרכות הנפרדות בבית שמש, הנשים המכוסות מכף רגל ועד ראש, הגברים שעוצמים עיניים כל אימת שהם מוצאים את עצמם בקרבת נשים. משהו עובר על החברה החרדית והבעיה היא שזה לא רק עובר עליהם, זה עובר גם עלינו, על כלל האוכלוסייה.

הפרדה במכללות, חסימת המעבר לנשים בשביל ציבורי לצד חוף נפרד, איסור שירת נשים, החמרת קוד הלבוש לחיילות בפעילות ספורטיבית, הפרדה במפגשי תלמידים, עיכוב טיסה בגלל סירוב נוסעים חרדים לשבת לצד נשים, יש עוד ועוד דוגמאות. היום זה אירוע בכיכר רבין, מחר אלה עוד מרכולים שייסגרו בשבת או דרישות להדרה ולכפיית קוד לבוש על נשים במרחב הציבורי. כל מקרה כזה הוא חלק ממגמה שמבטאת את הכוח הפוליטי העצום של המגזר החרדי מחד ואת הפערים ההולכים ומתרחבים בין יהודים המקיימים אורח חיים דתי ואלה שלא.

לזלי זקס מובלת למעצר על תפילת נשים בכותל (צילום: מיכל פתאל)
לזלי זקס מובלת למעצר על תפילת נשים בכותל (צילום: מיכל פתאל)
אירועי הכיכר

לאחר שבית המשפט קבע שיש לאפשר את קיום האירוע עם הפרדה ולהקצות גם אזור שבו לא תתקיים הפרדה, נשים שהגיעו לאירוע מצאו את עצמן נבעטות החוצה, במקרים מסוימים באלימות של ממש. הפעילה הפמיניסטית יעל שרר נפצעה בפניה מאגרוף של שוטר ובילתה חלק מהלילה בבית החולים, עוברת אורח שביקשה להגיע הביתה הותקפה ביריקות.

אפשר להסכים או שלא להסכים עם בחירתן של נשים להגיע לאירוע אמש כדי למחות ולהפגין נוכחות, אפשר לומר שאלמלא ההפרדה, הן לא היו חולמות להגיע לשם, אבל האלימות שהופעלה כלפיהן היא לא רק בלתי נסלחת, היא גם נורת אזהרה אדומה ובוהקת על מה שקורה כאן.