על מושב מסלול לא שמעתי עד לאחרונה ופתאום, הפיד שלי מלא בו. אחרי כמה ימים שאני מנסה להגיע לשם, היום סוף סוף הצלחתי. באתי והתמכרתי למסלול של הלב.
מושב מסלול נמצא ליד אופקים, כ-30 ק”מ מעוטף עזה. מתגורר שם איש מיוחד מאוד, דורון אלבז, שהחליט לחלק לימונדה וקפה לחיילים ותוך זמן קצר מצא את עצמו מארח בחצר ביתו תחנת התרעננות המספקת מזון וציוד לאלפי חיילים 24 שעות ביממה, עם חמ”ל, מקררי ענק, תנורים תעשייתיים, עשרות שולחנות להכנת מזון, שורה ארוכה של גרילים לצליית בשר ועשרת מתנדבים המתפעלים את כל זה מדי יום.
הגענו ביום שישי בצהריים. שליחות סיירת האמהות בסירוב פקודה. בצומת בית קמה קיבלתי ווטסאפ בהול – “בהוראת גל!!!! כל הבנות שבדרום להתקפל ולחזור הביתה!!!”. בטלפון, גל התעקשה – אחורה פנה. עצרנו בבית קמה והזמנו בארומה אייס קפה, כי החלטות גורליות מחייבות קפאין וסוכר. דיברנו עם מישהי בשטח והחלטנו שלושתנו פה אחד – ממשיכים הלאה. לא נסענו 90 ק”מ כדי לוותר 30 ק”מ לפני היעד. אם יהיו מחסומים נשקול מחדש, אם המצב בעייתי, נשאיר את הציוד שהבאנו ונחזור, אבל בכל מקרה, נמשיך. כעבור 20 דקות הגענו למסלול. שילוב של פסטורליה ושקט מטריד כמעט. כשהגענו לתחנת ההתרעננות השקט התחלף בתכונה מטורפת. חילקנו את הציוד למקומות המתאימים והתחלנו לעבוד.
תחנת ההתרעננות של אלבז היא מיקרו-קוסמוס של ישראל היפה. בלי טיפה אחת של ציניות. מתנדבים מכל רחבי הארץ מגיעים למקום – מי באופן חד פעמי, מי שוב ושוב, מי לכמה שעות ומי לימים. אלבז וחברי מפקדתו מנצחים על המלאכה ביד רמה וביעילות מרשימה המתובלת בלא מעט הומור. מתנדבים נשלחים לחתוך סלט, לצלות בשר, להכין כריכים ולחלק ציוד. בכריזה קוראים למתנדבים למשימות, מתאמים טרמפים למרכז ומזכירים למתנדבים את ההנחיות במקרה של אזעקה. יש הכל במקום – מקלחות, דוכן מתוקים, דוכן לטבעונים, מניינים לתפילה לצד דוכן חב”ד, ספרים, מטפלים המציעים מסאז’ים ואפילו מכונת אספרסו מקצועית, מכונות ברד ועמדות טעינה לטלפונים ניידים.
כל היום וכל הלילה זורמים למקום חיילים. בדרך כלל הם רעבים ועייפים. כאן מהם מקבלים אוכל והרבה מאוד אהבה והמתנדבים? אנחנו זוכים לדעת שעשינו פה משהו קטן כדי לעזור ולעודד ואין הרגשה טובה מזו. אבל יש פה גם כאב, כי אנחנו מביטים בעיני כל אחד מהם, בלי שנכיר אותם ובלב, בשקט, מתפללים – רק שתחזור בריא ושלום אתה וגם אתה וגם אתה. ויודעים שכנראה חלקם לא יחזרו בריאים ושלמים וזה כואב, ואז חושבים עד כמה שזה כואב יותר לקרוביהם ואוהביהם של החיילים האלה ואז ממלאים עוד פיתה ומגישים עם החיוך הכי גדול שיש, כי זה מה שאנחנו יכולים לעשות.
לפנות ערב הוזמנו הנשים להדלקת נרות. אחת-אחת הדלקנו נרות במצית וברכנו בשקט. ואז, אישה שהגיעה מטבריה, שאת שמה איני יודעת ברכה בקול בשם כולנו והוסיפה ברכה לשלום החיילים והברכה שלה חדרה לנו עמוק ללב והדמעות שהיו שם בפנים כל היום, התפרצו סוף סוף החוצה.
ואחרי שהתחבקנו ובכינו עוד קצת, חזרנו לערוך ולהעמיס את שולחנות סעודת השבת. החיילים החלו שוב להגיע, שרו זמירות, קידשו על היין וזכו לכמה רגעים של מנוחה ושקט לפני שחזרו למלחמה.
באוטו, בדרך חזרה צפונה, שקענו כל אחת במחשבותיה. קצת שמענו חדשות, אך בעיקר כל אחת מאיתנו עיכלה ועיבדה את היום הזה שהיה עמוס רגשית כפי שהיה עמוס פעילות ואולי יותר. לא נותר לנו אלא להתפלל לשובם לשלום של כל החיילים ולתכנן את הנסיעה הבאה למסלול כי אלבז יהיה שם עד היום שאחרי ואנחנו רוצים להיות שם איתו ואיתם.
לעדכונים ולהצטרפות לסיירת האמהות
תחנת הרענון של דורון אלבז בפייסבוק, לתרומות לרכישת ציוד ומזון:
בנק הדואר סניף ראשי ירושלים 3795052 או בטלפון 054-3005800
