ציוץ אחד שעורר סערה גדולה בעיקר בגלל פרשנות של דברים שמעולם לא נכתבו, אשת תקשורת אחת שאיכזבה ואף מילה על הבעיה האמיתית אליה התייחס הציוץ
את מיטל בנשק אני מכירה וירטואלית ומעריכה מאוד. אנחנו נמצאות בקצוות שונים של המפה הפוליטית אבל אין לי ספק שצריך יותר נשים כמוה בעשייה החברתית ופוליטיקה הישראלית. בעיקר אני נפעמת מעשייתה הרבה והמשמעותית לקידום חוק הפללת לקוחות זנות וממאבקה האמיץ נגד הטרדות מיניות. אני רואה אותה ממשיכה להיאבק גם במחיר אישי לא פשוט ומריעה לה.
ביממה האחרונה מצאה את עצמה בנשק במרכזה של סערה ציבורית סביב ציוץ שהעלתה בחשבון הטוויטר הפרטי שלה, בו שיתפה פרסום של הליכודיאדה שתתקיים באילת בשבוע הבא, כתבה שלדברי נשות טיפול כנס כזה משמעותו גם התנפלות על תעשיית הזנות ושאלה אם יש מה לעשות בנידון?
הציוץ עורר גל גדול של ביקורת כלפי בנשק שהואשמה בהכפשה של אנשי ליכוד ובגזענות כלפי מזרחים. זאת למרות שבשום מקום בציוץ לא נאמרה אמירה כלשהי על אנשי הליכודיאדה או על מוצאם (בנשק עצמה היא מזרחית). “כנס כזה” כתבה בנשק אבל מבקריה קראו “הכנס הזה” ובין תווי הציוץ שתלו שלל משמעויות שלא היו נכנסות ב-280 תווים גם אילו היתה לבנשק כוונה להכניסן לשם. בראש ובראשונה, בחרו מבקריה של בנשק לשכוח שמאבקה הנחוש של בנשק בתעשיית הזנות לא נולד אתמול בציוץ על הליכודיאדה, אלא שמדובר במייסדת ומנהלת שותפה של קואליציית הארגונים הדתיים למאבק בזנות ומי שמנהלת במאבק ממושך ומתמשך ברעה החולה הזאת. אין לי ספק שבנשק יודעת היטב שזנאים מגיעים מכל המגזרים ומכל גווני הקשת הפוליטית והדתית, אבל זה לא מנע ממבקריה להמציא לעצמם נרטיב משלהם ולזהם אג’נדה חשובה בפוליטיקה קטנונית.
בעקבות המתקפה על הציוץ המדובר, מחקה אותו בנשק ובמקומו העלתה ציוץ שבו הבהירה שכוונתה לא היתה פוליטית וחידדה: “כל כנס רב משתתפים גורר הצפה של תעשיית הזנות המקומית. כן, גם כנס העיתונות, עורכי הדין וכו. וזו תופעה עולמית, לא ייחודית לישראל.”
אבל גם עם הציוץ המתוקן, לא שככה הסערה. עלבונם של באי הליכודאידה הפך לבעיה המרכזית ודחק הצידה את הבעיה האמיתית אותה ניסתה בנשק להציף: הניצול האלים של נשים. אפילו ראש עיריית אילת נשמע אומר שבנשק פוגעת בתיירות לעירו ואני תוהה, האם ראש העירייה לא מודע לקיומה של זנות בעירו (כבכל עיר אחרת בעולם, למרבה הצער) או שהוא חושש שאם תמוגר התופעה, זה יפגע לו בתיירות?
ואז באה גאולה אבן
ואם לא הספיקה הסערה האינטרנטית, הסיפור הגיע גם למהדורת החדשות של כאן, כאשר בסיומו של ראיון, פנתה גאולה אבן אל נפתלי בנט ושאלה על “הציוץ של מי שמנהלת את חשבון הטוויטר של שרת המשפטים”, ניסוח שממנו היינו עוד יכולים בטעות להבין שהציוץ הופיע בחשבונה של השרה שקד ולא בחשבון הטוויטר הפרטי של בנשק.
מתגובתו, ניכר שבנט אינו מודע לנושא כלל, אבל לאבן לא היתה שום כוונה לוותר “לא תגנה התבטאות כזאת? הרי אם זה היה עודד קוטלר, זה לא היה עובר”. בנט המשיך לגמגם בתגובתו ואבן, בשלה “לפי הציוץ הזה, חברי הליכודיאדה צורכים זנות באילת” ותרשו לי לנחש שזעמה מופנה לא חלילה, כלפי אותם זנאים מבין חברי הליכודיאדה אלא כלפי האישה שהיתה מספיק אמיצה כדי להניח עובדה מצערת זו על השולחן. ואם כל זה לא הספיק, אחרי שבנט הביע הסתייגות מהדברים, הציעה לו אבן “זה כמו עם הסטודנט אצלך, אולי הגיע הזמן להיפרד ממנה, לא?”
על גמגומיו של בנט אין לי מה לומר, הוא לא ענה כפי שהייתי רוצה שיענה, אבל הוא נתפס לא מוכן ולא באמת ידע במה מדובר. הבעיה האמיתית בראיון הזה היא גאולה אבן שלאכזבתי הרבה התנהלה במה שניתן לתאר, בעדינות, כחוסר מקצועיות, החל מהאמירה המטעה על הציוץ שממנה ניתן להבין שהוא הופיע בשמה של שרת המשפטים ולא בחשבונה הפרטי של אזרחית מן השורה, שבו כתוב במפורש “מייצג את דעותיי בלבד”, דרך הדרישה לגנות ועד להמלצה לפטר (את מי שעושה את תפקידה בהתנדבות).
לא נותר אלא לתהות מה כל כך מטריד את אבן בציוץ הזה דווקא ומדוע היא מתעקשת לחפש תשובות וגינויים אצל בנט, שאפילו לא היה מודע לקיומו. האם היא מבקשת לגייס אהדה בקרב מצביעי הליכוד או להביך את בנט? כמי שרוצה באמת להאמין שגאולה אבן מסוגלת למלא נאמנה את תפקידה התקשורתי ולהפריד בין זהותה המקצועית לזו האישית, התנהלותה במקרה זה משאירה אותי בתחושת אי נוחות קשה.
