אישה, שני ילדיה והבן של השכנים נרצחו. ילד נוסף של השכן נדקר ונמלט. איפה מוצאים את המילים להביע את עומק הזעזוע? איך מתחילים להבין איך דבר כזה קורה?
דור כרסנטי סלע, בת 23 נרצחה עם שני בניה – יוסף בן שנה ועשרה חודשים ובנימין, בן 8 חודשים. נרצח גם השכן, נחמן עתיה בן 11.5 ואחיו, נתן עתיה שנדקר אף הוא נמלט או שהתחזה למת וכך ניצל. החשוד ברצח הוא בעלה של דור ואבי שני הפעוטות.
זוג צעיר, חוזרים בתשובה, שניהם בני המושבה הקטנה מגדל ששבו לגור שם לאחרונה, בבית אביה של הנרצחת. מעדויות של בני משפחה ושכנים עד כה לא עולה שהיו בעיות, לא היו התנהגויות חריגות, עוד זוג צעיר, נורמטיבי, כמו שנהוג לומר במקרים כאלה.
מה השתבש שם אתמול בבית המשפחה הצעירה? מה הפך את ארוחת השבת המשפחתית, אליה הוזמנו ילדי השכנים, מסצנה שלווה ושגרתית לסיוט אלים? למרחץ דמים שבלתי אפשרי אפילו לדמיין? האם מדובר היה באובדן שליטה פתאומי או במעשה מתוכנן?
אין סוף לשאלות ומעל לכל סימני השאלה, צף סימן שאלה גדול מכולם: איך מסוגל אדם לרצוח את היקר לו מכל. את אשתו ויותר מכך – את ילדיו.
2017 רק התחילה ודור כרסנטי סלע היא כבר האישה השנייה שמאבדת את חייה לאלימות מצד בן משפחה. 2017 רק התחילה וכבר 7 ילדים נרצחו על ידי הוריהם, על ידי מי שהביא אותם לעולם, על ידי מי שאמור היה לגדל אותם, לאהוב אותם, לחנך אותם, לגונן עליהם, לשמור עליהם מפני סכנות העולם.
ביומה הראשון של 2017 התרחשה הטרגדיה המחרידה בירושלים, שם אישה רצחה את ארבע בנותיה ואז התאבדה. ימים ספורים לאחר מכן, נמצאו גופת אישה ובנה בן ה-5 בעכו, עוד מקרה של רצח והתאבדות. עתה מצטרף הרצח במגדל לרשימה והפעם האב הוא החשוד ברצח שני ילדיו והילד הנוסף, שאותו מן הסתם הכיר היטב.
הורים הרוצחים את ילדיהם, האם הם מפלצות? האם הם לוקים בנפשם? אין באמת דרך להסביר מעשה מחריד כל כך, שמנוגד לכל אינסטינקט הורי בסיסי. בוודאי שאין כל אפשרות להבין.
בניגוד למקרי הרצח בירושלים ובעכו שם האמהות הן שרצחו ואז התאבדו, כאן אב המשפחה הוא שביצע את הטבח. האם היה אלים כלפי אשתו לפני שרצח אותה? האם היה אלים כלפי ילדיו? גם זה לא ידוע ואולי לעולם לא נדע את התשובה.
אלפי נשים בישראל הן קורבן לאלימות, אלפי נשים חיות בפחד, חלקן חיות כך שנים ארוכות, חלקן מוצאות את הכוחות האדירים לקום וללכת, חלקן נשאבות בחזרה למעגל האלימות וחלקן נרדפות ונגררות לשם בחזרה. אלפי ילדים בישראל חיים בבתים אלימים, בבתים בהם אימם היא קורבן לאלימות, בחלק מהמקרים גם הילדים נפגעים מאלימות פיזית, בכל המקרים הם נפגעים נפשית ורגשית מהדברים להם הם עדים. חלקם גדלים והופכים לגברים אלימים.
אלפי נשים בישראל הן קורבן לאלימות. חלקן שורדות, אחרות לא. ב-2016 נרצחו 17 נשים, ב-2017 בפחות מחודש אחד, נרצחו כבר שתיים.
כל מקרה שמסתיים ברצח מזעזע אותנו מחדש, כל רצח מעלה קול זעקה ואחרי הצעקה באה שתיקה, הזעזוע מתעמעם ואנחנו חוזרים לשגרה, עד לרצח הבא, לזעזוע הבא ובין לבין, בבית ממול, ברחוב הסמוך, בשכונה ליד, בעיר שלנו, חיות בפחד נשים עם גברים שחושבים שיש להם זכות לפגוע בגופן ובנפשן ובכל בית כזה גדלים ילדים שנמצאים אף הם בסכנה.
מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו יכולים לפקוח עיניים ואזניים, לשים לב מה קורה אצל בני משפחה, אצל שכנים, להושיט יד לעזרה וכשצריך גם לפנות למשטרה או לשירותי הרווחה. אנחנו יכולים גם לחנך את ילדינו ואנחנו יכולים לדאוג לכך שנושא האלימות במשפחה לא ייעלם מהשיח הציבורי, שהמודעות לו תגבר. אבל לפעמים אין דבר שאנחנו יכולים לעשות, לפעמים אין מה לראות ואין מה לשמוע ואין דרך למנוע טרגדיות ועם הידע הזה, אנחנו נאלצים לחיות. לפעמים, כל מה שנותר לנו, הוא לכתוב משהו לזכר הקורבנות.