את “שגרת החירום” של תושבי העוטף אי אפשר באמת להבין, אבל מירית פותחת לנו חלון למציאות בלתי אפשרית בדרך קצת אחרת
יש לי חברה בשם מירית, אימא נהדרת ל-4 אנרג’ייזרים שגרה בקיבוץ ארז, בעוטף עזה. מירית חיה ומגדלת ילדים במציאות המטורפת של ממדים, אזעקות, פצמרים, שדות בוערים ושגרת חירום, שזה מין מושג בלתי נתפס שמתקיים רק במציאות מטורפת.
אני חושבת על מירית הרבה ומדברת איתה מדי פעם, לא מספיק, ככה זה כשאנחנו אמהות, עובדות, נשים עסוקות ובעיקר כשאחת מאיתנו נאלצת לבלות הרבה יותר מדי מזמנה במרחב מוגן או כשהראש של אחת מאיתנו עסוק בדאגה, במדידת מרחקים וזמנים למרחב המוגן הקרוב וכשברקע היא שומעת כל הזמן אזעקות ומריחה ריח שריפות באוויר.
אני יודעת שקשה לה ואני לא באמת מסוגלת להבין איך זה לחיות כך, בשגרת חירום ואני לא חושבת שיש באמת דרך להבין את זה דרך מילים, אפילו מילים ממש טובות, שיכולות לגעת, לרגש, אבל לא באמת להמחיש מציאות.
מירית היא אישה של מילים, אישה כותבת, אבל בימים האלה קשה לה לכתוב ואת המתח שלה מירית מנתבת, בדרך בריאה מאוד לטעמי, ליצירת ממים ציניים, מצחיקים, עצובים וכואבים שמספרים בלי הרבה מילים את הסיפור של החיים האלה.
לא נצליח באמת להבין, אבל אולי, עם הממים של מירית, נצליח להתקרב להבנה כלשהי, תיאורטית לפחות, של צמד המילים המטורף הזה “שגרת חירום”.
את הממים של מירית ושל אחרים אפשר למצוא בדף הפייסבוק של התנועה לעתיד הנגב המערבי