קבלת שבת במעון לניצולי שואה, ערב של רגעים

ילדה אוחזת בידי קשישה, יד קטנה ורכה ביד קמוטה ומוכתמת גיל, יחד הן רוקדות לצלילי האקורדיון, מביטות זו בעיני זו ומחייכות. רגעים קטנים של חסד, גאווה וגם כאב

זה היה ביקור של רגעים. רגעים של מבוכה, רגעים של חוסר אונים, רגעים של כאב, רגעים של דמעות בעיניים ורגעים של אושר וגאווה. הסך הכל הוא הרבה יותר מסכום חלקיו וזה כואב וממכר בערך באותה מידה.

למעון לניצולי שואה הגענו בזכותה של נעמי, אישה שכל כולה אהבה ונתינה. נעמי מגיעה למעון מדי שבוע לקבלת שבת, באירועים שונים וגם סתם בימי חול. היא לא לבד, היא חלק מגרעין קשה של מתנדבים מסורים, אנשים שמגדירים מחדש אכפתיות ומסירות.

אנחנו ביקרנו שם לראשונה ביום העצמאות. הגענו מספר משפחות עם מנגל, בשר, סלטים. הילדים שיחקו, המבוגרים עסקו בהכנות ודיירי המעון – כל אחד ואחת לפי יכולתם – ניגשו, התעניינו, ביקשו לדבר או ישבו בכיסא, עם מבט בעיניים שהוא כמו סכין בלב. לכל אחד מבט משלו. יש את הבוהים בחלל, מי יודע מה הם חושבים, יש את המביטים מטה, מכונסים בעצמם, ויש את אלה עם האישונים המתרוצצים, המבט הדרוך, המבוהל כמעט. אולי אני רק מדמיינת, אבל כל מבט כזה מספר סיפור, צריך רק ללמוד להקשיב ולחכות בסבלנות לרגע שבו הסיפור יסופר, או שלא.

הרגעים הראשונים במעון הם רגעים של מבוכה, הם לא מכירים אותנו עדיין, אנחנו עוד לא מכירים אותם. האם הם מקבלים בברכה את הביקורים האלה, או שזו פלישה למרחב השקט שלהם? מה אנחנו אמורים לעשות? מה  אומרים לאנשים האלה שעברו דברים שאנחנו אפילו לא מסוגלים לדמיין?

אני מסתתרת מאחורי הילדים, אין כמו ילדים כשוברי קרח. הקטנה שלי בעיקר, עם היופי והקסם שלה, בשבילה הביקור הזה הוא הרפתקה, למתבגר שלי יותר קשה. היא נהנית לחלק חלה, מחייכת כי היא שמחה, מצטרפת לארוחה. אחרי האוכל המתנדב המסור משה שולף אקורדיון ומתחיל לנגן, הילדים מחלקים שירונים ולאט לאט, הדיירים מצטרפים לשירה. חלקם בסולו משלהם, חלקם יחד עם כולם, חלקם בשקט, חלקם רק עם העיניים וחלקם כלל לא. כל הזמן הזה נעמי מסתובבת ביניהם כמו קרן שמש של חום ואהבה, מעודדת, מזמינה לשיר ולריקוד, לצדה, סימה מנעימה בשירה ובריקוד ובחיוך המדבק ושניים מהילדים מתייצבים מול כולם ושרים יפה כל כך, מהלב.

עכשיו שקצת נשבר הקרח גם הדיירים רוקדים קצת, מי שיכול עומד, צועד צעדי ריקוד מהוססים, צעדים קטנים של אושר גדול. אני מצטרפת למעגל, הקטנה עומדת במרכז. אחת הדיירות מושיטה לה יד ויחד הן עומדות באמצע, נעות בריקוד משלהן, מביטות זו בעיני זו ומחייכות. ילדה בת חמש וקשישה סוגרות יחד מעגל.

בסופו של הערב אנחנו נפרדים ועוזבים, הדיירים חוזרים לשגרתם ואנחנו לשלנו. אני מקווה שלפחות בשביל חלקם שבירת השגרה הזו נותנת כמה רגעים של אושר. הרגעים שלנו שם מותירים תחושת סיפוק על מעט השמחה שהבאנו המהולה בתחושת חוסר אונים על מה שלא ניתן לעשות ובכאב הידיעה שבאזור אחר של המעון שוכנים דיירים במצב קשה הרבה יותר, אליהם אי אפשר להביא ילדים ואצלם ארצה גם לבקר, למרות שאני מפחדת. אנחנו עוד נחזור לפה, כי אי אפשר שלא.

כשאנחנו מדברים על ניצולי שואה, אנחנו מדברים כמעט תמיד על תקציבים. הגדלת תקציבים, ביורוקרטיה שתוקעת תקציבים, חיי עוני ומחסור. זה חשוב, כמובן, כי בלי אוכל ותרופות אי אפשר, אבל הרעב של הבדידות חשוב לא פחות ואם אנחנו יכולים לעשות משהו כדי להפיגו, אם זה בביקור במעון או אצל קשיש בודד בבית או אפילו אצל הסבתא הפרטית שמזמן לא היה לנו זמן ללכת לבקר, אנחנו צריכים לעשות את זה, לא כי זו חובה, אלא כי זו זכות גדולה מאוד.

רוצים להצטרף למתנדבים? בקרו בדף המתנדבים בפייסבוק, ישנם שלושה מעונות ברחבי הארץ.
מוזמנים גם לקרוא כתבה מעניינת על אלירן קרן, מייסד ומתפעל מערך המתנדבים במעונות. אדם מדהים.

נעמי עם בנה דניאל ובתי סיון