מה עובר בראש של חייל שמגיע לזירת פיגוע ומחליט לירות במחבל שכוב על הקרקע? האם הוא מבוהל? זועם? סתם לא חושב? רוצח, גיבור או ילד מבולבל? ומה תפקיד החוק?
בעוד מתקיים תחקיר בנושא, ידועות עובדות מסוימות, אך לא כולן. ידוע שהחייל היורה הגיע ככוח עזר, לאחר פיגוע הדקירה. ידוע שהמחבל שכב שרוע על הקרקע, פצוע, למשך מספר דקות עד הירי, בסרטון שהופץ ברשת נשמעת אזהרה שהמחבל חי ואולי נושא חגורת נפץ ולצדה ההוראה החד משמעית “עד שלא בא חבלן, לא נוגעים בו”. כפות או לא כפות, מנוטרל או לא, מסוכן או לא, את כל אלה נדע כנראה רק לאחר השלמת התחקיר.
כל עוד לא הסתיים התחקיר, אין הרבה מקום לדון במקרה זה ספציפית, אלא רק בשאלות העקרוניות שעולות ממנו. האם יש להרוג מחבל שבא לבצע פיגוע? מה ההבדל בין הרג מחבל בעיצומו של ביצוע פיגוע לבין הרג מחבל שנוטרל? למה נועדו נהלי הפתיחה באש? האם החוק צריך להשתנות?
צילום מסך: חדשות “וואלה”
על חוק ועל עקרונות
רבים יסכימו שמחבל שמבצע פיגוע צריך למות, בראש ובראשונה, זו הגנה עצמית. המחלוקת, שהיא מחלוקת ערכית ומוסרית ובעיקר רגשית היא על הרג מחבל מנוטרל. החוק בנושא ברור וחד משמעי. ישנם נהלי פתיחה באש. יש מערכת חוק ומשפט שקובעת למי הסמכות להרשיע ולקבוע עונש לפי חוק וגם אם כולנו נסכים שהמחבל הוא בן מוות, גם אם נאמין שהידיעה על כך היא גורם מרתיע (ספק גדול בכך), חייל אינו שופט וחייל אינו מוציא להורג, חייל הוא חייל.
חיילים במצבים בלתי אפשריים
חיילים הם ילדים, ילדים בני 18, 19, 20 שנמצאים במצבים בלתי אפשריים שאף ילד בן 18 לא אמור להימצא בהם, אך כל עוד המציאות שלנו היא אותה מציאות בלתי אפשרית, כל עוד ההנהגה שלנו ושלהם לא ימצאו פתרון, החיילים שלנו ימשיכו להימצא במצבים בלתי אפשריים ואחד מתפקידי הצבא והחברה הוא להקל עליהם עד כמה שניתן ולמזער עד כמה שניתן את הנזק שנגרם להם, הנזק הפיזי וגם הנפשי.
צבא ההגנה לישראל קיים כדי להגן עלינו, האזרחים, אך חשוב לא פחות שהצבא יגן על החיילים. נהלים, כמו נוהל הפתיחה באש, הם בין הכלים החשובים להגנה על חיילים. האימונים הרבים שעובר חייל והמשמעת הצבאית הנוקשה נועדו למקסם את תפקודו במצבי קרב וגם לגונן על החיילים – פיזית ונפשית. מחד, החייל צריך לדעת להרוג כשצריך, מנגד, הוא צריך לדעת לעשות זאת מבלי לסכן את חבריו לנשק ואזרחים ובעיקר, הוא צריך גם שלא יהיה לו ספק מתי נכון לפעול כך ומתי לא. במקרים בהם יש ספק, הספק הוא לא פחות מקטלני לנפשו של החייל ולרוחו של צבא ההגנה לישראל. הספק הזה כבר עושה שפטים בלכידות שלנו, זה ניכר בוויכוחים המרים המתנהלים ברשת וזה אוכל אותנו מבפנים.
הצבא המוסרי ביותר בעולם
אני מודה ש”הצבא המוסרי ביותר בעולם” הוא ביטוי שגורם לי לנוע באי נוחות בכיסאי. לעתים קרובות מדי הוא משמש לנו תירוץ למעשים שלא ייעשו, כאילו שלנו, “הצבא המוסרי ביותר בעולם”, יש מרחב פעולה מוסרי רחב יותר, כאילו שברגע שהגדרנו את עצמנו כמוסריים או טובים יותר מאחרים, מותר לנו הכל. ההפך הוא הנכון. כי אם אנחנו רוצים להיות טובים מאחרים, אנחנו צריכים לעבוד קשה כפליים כדי להצדיק זאת. אנחנו צריכים להוכיח יום יום, שעה שעה, הלכה למעשה, שאנחנו אכן כאלה ובמבחן המציאות זה לא כך. במבחן המציאות, חיילים עושים מעשים לא מוסריים, אבל לא פחות חמור מכך, אולי גם יותר, החברה הישראלית מגבה ואף מעודדת מעשים לא מוסריים.
ביממה האחרונה קראתי שפע אמירות שהותירו אותי בפה פעור ובלב כבד, כבד מאוד, על גורלו של ה”עם הנבחר” הזה שלנו. היתה זו שכתבה: “טעה (החייל) שבעתיים שעשה זאת מול מצלמות של “בצלם”. חיסולים ממוקדים נעשים בחשאי”. כאילו שיש לגיטימציה ל”חיסול ממוקד” שנעשה רחוק מעין המצלמה, הטעות אליבא דאותה גברת היא לא לפשוע, אלא להיתפס. חמור מכך, אותה גברת ורבים אחרים, לא רואים ב”חיסול ממוקד” פשע, וזה הכי מפחיד, בעיקר על רקע הקריאות לשינוי הנהלים והחוק, לחיסול של מחבל בכל מצב, למעשה, לשינוי אחד העקרונות היותר בסיסיים שבזכותם אנחנו מרשים לעצמנו לכנות את הצבא שלנו “הצבא המוסרי בעולם”. ישנה אפילו עצומה הקוראת לא להעמיד לדין את החייל, גם אם עבר על החוק. מה זה אומר עלינו, כחברה? כמדינת חוק? ומה אומרים עלינו כחברה, קריאות הנאצה והפוסטרים הבזויים נגד המרטכ”ל ונגד נבחרי ציבור שהתבטאו בנושא במתינות?
מחבל הוא מחבל, כל עוד הוא מהווה איום, צריך לעשות הכל כדי לעצור בעדו, כולל להרוג אותו. אסור לאפשר לו להמשיך לפגוע בחיילים ובאזרחים שלנו, אין כאן שאלה. אבל מעל לכל עומד החוק והחוק נועד לגונן על החייל בשטח ועלינו כחברה. החוק נועד למנוע מאיתנו את הספק, לתת לחייל את הלגיטימציה לישון בלילה, בידיעה שעשה את הדבר הנכון ולתת לנו את הלגיטימציה לעמוד בראש זקוף ולומר שבמציאות המטורפת הזאת שלנו, יש בנו עדיין את הכוח המופלא הזה לשמור על אמות המידה המוסריות שלנו, שאנחנו מצדיקים את התואר הזה, שכל כך חשוב לנו של “עם נבחר”.