טכנית, חמותי היא לא חמותי, כי בן זוגי ואני לא נשואים, זה לא מטריד אותה או אותי, אבל לפעמים, במקום in-law אני קוראת לה out-law. אותנו זה מצחיק
חוץ מזה שחמותי היא לא חמותי החוקית, היא גם לא יקית ולא פולניה, לא מרוקאית ולא עירקית, אלא ג’מייקנית שהגיעה לאנגליה, יחד עם חמי, מכפר קטן ונידח בשנות השישים המוקדמות. פערים תרבותיים יש לנו כאן בשפע.
המפגש הראשון
את חמות ב׳ (על חמות א’ לא נדבר היום, ברשותכם) פגשתי פחות משבוע אחרי שבן זוגי ואני הפכנו לזוג, זה מה שקורה כשכל המשפחה גרה באותה שכונה וביקורים הדדיים הם חלק מהשגרה היומיומית. המפגש הראשון, למרות שלא היה ״אירוע״, לווה אצלי בחששות כבדים אחרי שבן זוגי אמר לי, באגביות: ״המשפחה שלי לא אוהבת שאני יוצא עם בחורות לבנות״. הבנתם? אני עם הבחור הזה יומיים, אולי שלושה, לא יודעת עדיין מי נגד מי ולאן זה הולך, אם בכלל, והוא מביא אותי למקום שבו יסתכלו עלי ויגידו “עוד פעם הוא מביא לנו בחורה לבנה ועוד יהודייה מישראל?”
הגענו לבית ההורים, אני ניסיתי להסתתר כמה שיותר, אבל לא היה לי סיכוי. ברגע שנכנסתי קיבלה את פני אישה קטנה עם חיוך ענק וחיבוק מוחץ ומיד הושיבה אותי לאכול. אם ככה מקבלים בחורות לבנות, ג’מייקנית היתה כנראה מקבלת שטיח אדום ותזמורת, במינימום.
אבל איך קוראים לה לעזאזל?
חלפו מאז כמעט 15 שנה. למרות צבע העור, קיבלתי מחמות ב’ חום ואהבה מהרגע הראשון. אחרי כחודשיים היא גם הבינה שקוראים לי יערה ולא “לרה” (אבל כמו בנה, היא בחיים לא תלמד לבטא את זה נכון) ואחרי שנה היא גם הפנימה שלא, אני לא אוכלת חזיר. לי לקח לא מעט זמן להבין איך לקרוא לה. הג’מייקנים יודעים להיות פורמליים מאוד. לחברות של חמותי אין שם פרטי, או אם יש להן, אף אחד לא זוכר אותו, חוץ מהבעלים שלהן, אולי (להם דווקא יש שמות פרטיים, אבל מוזרים). אני, ישראלית ברברית שכמותי, לא יכולה לרכל, לחבק ולצחוק עם מישהי ואז לקרוא לה “מיסיס מורגן” ואחרי כמה חודשים, כשהעזתי לשאול את פול איך בעצם קוראים לאימא שלו, התשובה שלו בלבלה אותי עוד יותר כי מסתבר שבעבודה קוראים לה איימי ובבית קוראים לה איינז, למה? עד היום לא הבנתי, למזלי, כבר 11.5 שנים שאני קוראת לה grandma ובא לציון גואל, מזל שיש צאצאים.
מסתגלים
שנתיים לקח לי ללמד אותה שכשאני אומרת “בואו אלינו לארוחת ערב בשבע” אני באמת מתכוונת לשבע ולא לתשע, לעשר או ליום למחרת.
ארבע שנים לקח לה לגרום לי להפנים שאם היא מנקה לי את הבית זה לא כי אני לא מנקה אותו טוב, אלא כי היא באמת הכי מאושרת עם מגב ביד.
שש שנים אנחנו רבות על לוויות. אני לעולם לא אבין איך אפשר לחכות חודש לקבור, למה חייבים סוסים וכרכרה וארון שעולה כמו אוטו קטן ומה לעזאזל לא בסדר בזה שפול לבש חליפה כחולה כהה ולא שחורה פחם. היא לא תבין למה אנחנו ממהרים כל כך ואיזה מין דבר זה לקבור בלי ארון.
שבע וחצי שנים אחרי שעזבנו את לונדון היא עדיין מביאה לי בכל ביקור את הסמרטוטים הכחולים מטסקו וספוגים מרובעים גדולים ואני למדתי להתאפק ולא להגיד לה שמזמן מצאתי כאן סמרטוטים טובים יותר.
עשר שנים אני מהנהנת בסבלנות בכל פעם שהיא מספרת לי (שוב) על המתנה הנורא מעליבה שקיבלה מגיסתי לחג המולד ואיזו אישה איומה היא הגיסה (כן, מסתבר שם חמות ג’מייקנית יודעת להיות פולניה) ומנסה לשכנע אותה שאולי הגיע הזמן לסלוח (ולא מצליחה).
14.5 שנים אני חיה עם הבן שלה, 11.5 שנים אני מגדלת את הנכד שלה ו-5 שנים את הנכדה שלה, אנחנו כבר לא גרות באותה שכונה ואפילו לא באותה מדינה ולפעמים אני נורא מתגעגעת דווקא אליה, גם אם היא מזייפת נורא כשהיא שרה, מספרת בדיחות מביכות, קונה לילדים בגדים מזעזעים ומהנהנת כל הזמן, בעיקר כשאין לה מושג על מה אני מדברת.
