להיות אימא זה לאהוב, זה לפחד, זה לכאוב וזה לעשות הכל כדי להגן על הילדים. להיות אימא זה גם לעצור לחשוב כדי לפעול מאהבה, בהגיון ועם הרבה אחריות
שלשום כתבתי: “כשאת אימא, כל ילד הוא הילד שלך וכל מוות של ילד הורג גם אותך”. את אותו פוסט חתמתי במילים: “מתוך כל הכאב עולה התפילה שכולנו נחיה ונפעל קצת יותר כמו הורים, שנראה כל ילד כילד שלנו ושלא נהרוג ילדים של אחרים, אם בתאונה ואם במכוון”.
מאז, הפיד שלי בפייסבוק השחיר. לא רק הפיד שלי, הפיד של כולנו ולא רק הפייסבוק, גם הרחובות. את מקום האחדות והאחווה של השבועות האחרים מילאה שנאה יוקדת שהתפשטה כמו אש בשדה קוצים, הגיעה לכל פינה והיא מותירה אחריה אדמה חרוכה ועוד ידה נטויה.
כולנו כואבים, כולנו זועמים, כולנו רוצים לראות את הרוצחים הנתעבים משלמים את המחיר אך רבים מדי לוקחים את הכאב ואת הזעם למחוזות שאין מהם דרך חזרה, למחוזות מפותלים ואפלים וזרועי מהמורות, מחוזות שכאשר ננסה לחזור מהם אל השפיות, על כל צעד ושעל נמעד על מכשולים שיצרו גופות של עוד ילדים – שלנו ושלהם – קורבנותיה העתידיים של השנאה של היום.
שמעתי ביומיים האלה אנשים מדברים על שנאה גורפת, על נקמה, על עין תחת עין. ביטויי שנאה גורפת כלפי כל ערבי, כלפי כל מי שנחשד בשמאלניות, כלפי כל מי שאומר “ואהבת לרעך כמוך” ומבקש לעצור, לקחת נשימה עמוקה ולחשוב לפני ששולפים תגובות מהבטן.
האם עלינו להתגונן? למנוע הישנות אסונות כמו רצח אייל, גיל עד ונפתלי? להגיב בנחרצות ובנחישות? כמובן. אנחנו לא מגישים את הלחי השנייה, אך מנגד, אנחנו אלה שמכנים את עצמם “העם הנבחר”, שמתהדרים בצבא המוסרי ביותר בעולם, שמתיימרים להיות אור לגויים.
אנחנו לא יכולים להיגרר לשנאה הזאת משלוש סיבות עיקריות ומעוד מיליוני סיבות נוספות. אחת – זו לא דרכנו, שתיים – זה פשוט לא מוסרי ושלוש – זה לא יעזור, להיפך. את מיליוני הסיבות האחרות תמצאו בעריסות, במיטות המעבר, הקומותיים והנוער בחדר הסמוך לשלכם.
שעת האימהות
ביומיים האחרונים אני אימא יותר משאני כל דבר אחר וכאימא אני כואבת, אני מבוהלת אבל אני גם לוקחת אחריות. כאימהות, כהורים, יש לנו אחריות וחובה להיות הקול השפוי, זה שעוצר הכל ומעמיד את המראה. רחל פרנקל, איריס יפרח ובת גלים שער גילו איפוק והתנהלו באצילות ובשפיות, תוך מתן דוגמה לכולנו. הן גילו אחריות ועכשיו כולנו חבים חוב גדול להן. עתה מגיע להן להתמקד באבלן הפרטי, בכאבן הקשה ולהוריד מעל כתפיהן את עול האחריות הזאת, לא כדי שהעם יוכל לפרוק כל עול, אלא כדאי שאנחנו, האימהות שילדיהן ישנים בבטחה במיטותיהם, נלמד מהן ונמשיך בדרכן וניקח אחריות.
אין כאב גדול יותר מכאב על אובדן של ילד, אין פחד גדול יותר מפחדו של הורה מפני מה שעלול לקרות לילדו אבל גם כשאנחנו כואבים וגם כשאנחנו מפחדים, ואולי דווקא אז ובמיוחד אז, אנחנו צריכים לנשום הכי עמוק שאפשר ולהגיב לא מהבטן, אלא מהראש וממקום של הרבה אחריות כי אימא אוהבת, מחבקת, מגוננת, כואבת ונלחמת בכל כוחה למען ילדיה, אבל אימא גם חייבת לראות לנגד עיניה כל הזמן את עתידם של ילדיה ושל ילדי האימהות החיות בשכנותה, בין אם הן רואות את זה ובין אם לאו.
ולסיום, אני מזמינה אתכם לקרוא את דבריה של תגריד, אימא ואשת חינוך, הקוראת גם היא לעצור את גל השנאה, כי אסור לתת לקיצונים להכתיב את סדר היום לרוב:
“רק רציתי לשתף אתכם לאור המצב ההזוי שאנחנו סובלים ממנו היום , כי מישהו כאן חייב לעצור את זה ! חייבים להתעשת ולהשמיע את הקול השפוי שבינינו ,ולא לתת לקיצונייםשהם אחוז קטן בשתי החברות לדרדר את המצב עוד יותר !
אני ערבייה מוסלמית נולדתי בכפר ערבי להורים ערבים מוסלמים ,גידלו אותי שני הורים לתפארת גידלו אותי ואת אחיי על דו קיום ועל זה שיש ערך לחיים ,גידלו אותי על אהבה לזולת ,ועל לסלוח ולשכוח ולדעת להעריך,ולא על שנאה.
כל מעגל האנשים שמסביב למשפחה שלי חושבים ומתנהגים אותו דבר.
אני נולדתי למשפחה גדולה (חמולה) כולם דוגלים בדו קיום ולא לשנאת חינם.
חלק מהם איתי כאן בפייס והם דוגלים ומאמינים במה שאני דוגלת ומאמינה ,אני לא נולדתי באוויר ואני לא קול בודד .חבר של אבא שלי יהודי דתי עם כיפה סרוגה ,כן,כן, דתי מיקנעם
כל החיים שלהם היו כמו שני אחים יום אחד החבר (האח) של אבא
כשהייתי עוד סטודנטית שילם לי את שכר הלימוד לאוניברסיטה כמתנה לילדה ,ומתנה לא מחזירים .
ואפילו הוא היה מתבדח לפעמים עם אבא שלי שאפשר שזו תהיה קירבת דם בינינו אם הילדים שלו ושל אבא יתחתנו ביחד! כן , זה אמיתי!
הוא היה אצלנו בן בית!
כשהייתי חולה ועברתי ניתוח קשה טיפלה בי אימא יהודייה מסורה כאילו הייתי הילדה שלה ,היא הדליקה תנור בשבת למרות שהיא שומרת שבת
והכל לכבוד המשפחה שלי ,הכל עשתה מתוך אהבה היא והבנות שלה כאילו נולדתי ביניהם ואני אחת מהן ,עד היום אנחנו כמו משפחה אחת אוכלים ,צוחקים ,בוכים ,ושמחים ביחד.
צריך לעצור את גל השנאה ולהרגיע את הרוחות משני הצדדים ,ולתת לממונים על החוק לעשות את העבודה שלהם בשקט.
אם נתן לקיצוניים שבינינו (והם מעט) לנהל לנו את החיים זה יגמר ברע מאוד
יותר ממה שחשבנו.”
