אנחנו אימהות, בנות זוג, חברות, נשים עובדות. ולפעמים אנחנו רוצות להיות רק אנחנו, לעצור לרגע ולקחת נשימה עמוקה בשביל עצמנו בלבד. איך עושים את זה בלי להרגיש אשמה?
אתמול קראתי בפייסבוק פוסט מעורר השראה של חברה שסיפרה איך היא נוהגת מעת לעת להקדיש זמן לעצמה לבד, בלי ילדים, בלי הבעל, זמן חיוני לטעינת מצברים.
ואני ביליתי אתמול יום עם הילדים, יום שבו נהניתי מכל רגע, אך שבסופו, לצד הסיפוק הרב, הרגשתי גם מותשת וריקה. אחרי יום יחד, במקום שישבעו ממני, נראה שרק גבר התיאבון שלהם לאימא והם רצו לספר, להשמיע, לחבק לגעת בלי סוף. ואני? קרועה. מחד, מה טוב יותר מהרצון שלהם להיות איתי, מהאהבה שלהם? ועם זאת, לא הייתי מסוגלת להכיל את הצורך הזה, משהו בתוכי זעק “מספיק! עכשיו אני צריכה להיות לבד!”
זמן לעצמנו. כנשים, כאימהות (ואולי גם לכם, הגברים, האבות?), זמן שהוא רק שלנו, שבו לא מצפים מאיתנו לכלום הוא אולי הזמן היקר והנדיר ביותר, זה גם הזמן שמייצר אצלנו את רגש האשמה החזק ביותר. מה פתאום שנרצה להיות לבד ולא עם בן הזוג? עם הילדים? האם זה לא אנוכי? האשמה הזאת גורמת לנו לפעמים להתעלם מהצורך, להדחיק אותו או פשוט לגנוב את הזמן לבד בין לבין, במנות קטנות, בלי שאף אחד ישים לב.
הזמן שלי עם עצמי הוא כאשר אני לבד במכונית, עם מוזיקה שאני אוהבת, או גם בלי, אני נוהגת לאט, לא ממהרת, גונבת עוד כמה דקות שהן רק שלי. הזמן שלי עם עצמי הוא בשעות הקטנות של הלילה, כאשר כולם מסביב ישנים ואף אחד לא מבקש ממני כלום ואני יכולה להיות איתי, עם ספר טוב, או מול המסך עם המקלדת ועם המחשבות.
יש גם זמן שהוא בשביל עצמי אבל אינו זמן לבדי, זמן 1-על-1 עם אנשים חשובים בחיי. זה זמן חשוב שממלא מצברים, אבל אחרת. רק רגשות האשם והתחושה שאני גוזלת משהו הם אותם רגשות.
יום אחד אני מקווה שכמו חברתי מהפייסבוק אוכל לקחת את עצמי לזמן איכות עם עצמי, בלי אף אחד, בגלוי, בראש מורם ובלי להתנצל. יום אחד אני מקווה שאלמד שהזמן הזה לעצמי מחזק ומזקק ובסופו של יום מאפשר לי לתת לקרובים לי גרסה משופרת של עצמי, רגועה יותר, נינוחה יותר, סבלנית יותר, מאושרת יותר ומסוגלת יותר לתת להם את כל כולי, כמו שמגיע להם באמת.
ואיך זה אצלכם?
