אני לא נזכרת כי אף פעם לא שכחתי. הזיכרונות אורבים שם, באזור הדמדומים שגובל במודע, צללים קטנים שמדי פעם קורה משהו שמעיר אותם והופך אותם לצללים גדולים
עכשיו את נזכרת? עכשיו את נזכרת? עכשיו את נזכרת?
כן, עכשיו אני נזכרת, לא שבאמת אי פעם שכחתי, לא את המקרה הזה ולא את המקרה ההוא, הם שם, תמיד, בתא במוח השמור לדברים שבדרך כלל לא חושבים עליהם, אבל שמדי פעם מתעקשים לצוף למעלה כמו שקית מעצבנת בים, שנתפסת לך ברגליים ושאת לא מצליחה לנער ממך, שמתעקשת לחזור ולדבוק בך עם כל גל.
אז השבוע אני עוד פעם נזכרת, אני עוד פעם נזכרת בזכות האנונימית שנזכרה אחרי 25 שנה ובזכות יעקב שגם נזכר וגם איתר את האיש שפגע בו ובזכות מורן שלא מוכנה לשתוק כמכניסים לה את האיש שהטריד אותה הביתה. אז גם אני נזכרת ובזכות כל האנשים האלה, אני גם מעלה את זה על הכתב, בלי להסתתר, כי אם אני מאמינה בזכות לדבר על זה גם אחרי 25 שנה, או 50 שנה, ואם אני מאמינה שלא צריך להתבייש, אז אני גם מפסיקה להתבייש.
מה שצף זה אף פעם לא סיפור אחד בודד. פעם צפה התמונה של ההוא שעמד בחדר המדרגות של הבניין וכשחלפתי על פניו, בחולצת בית ספר תכלת וחצאית, חשף את איבר מינו. אני לא זוכרת בת כמה הייתי, אבל הייתי בבת הספר היסודי, אני לא זוכרת אם הייתי בדרך אל הבית או ממנו, אני לא זוכרת איך הוא נראה ואני לא זוכרת אם סיפרתי על זה לאימא שלי. אבל אני זוכרת בדיוק איפה הוא עמד ואני זוכרת את התנועה שעשה כשהוא פתח את מכנסיו ואני זוכרת שברחתי. עד היום, כשאני נכנסת לבניין שלה, הראש שלי פונה מעצמו ימינה, למקום שבו הוא עמד.
לפעמים הזיכרון שצף הוא של הלילה ההוא במכונית, כשהייתי בת 16 או 17, עם ההוא שידעתי שאני צריכה להתרחק ממנו, אבל שגם נמשכתי אליו כמו שנמשכים בגיל 16 למי שהכי לא כדאי ובאותו לילה הוא המשיך לגעת ולנשק גם כשאמרתי לו להפסיק עד שבלי לחשוב אפילו סגרתי את השיניים על הלשון שלו ואז הוא הבין. יש גם זיכרונות אחרים ששייכים לאותו אחד, הרבה כאלה ועוד זיכרונות על אחרים.
ולפעמים יש את הזיכרון שאף פעם לא דיברתי עליו, אפילו לא עם עצמי. הזיכרון של ההוא מהבה”ד. אני זוכרת אותנו מפלרטטים בפינות ואז אני זוכרת אותי על הרצפה, בחדר שלו. אני לא זוכרת מה היה לפני כן, אבל אני זוכרת את עצמי אומרת “לא”, אני יודעת שאמרתי את זה, והוא ענה לי “אני רק מכניס קצת” ולפני שהספקתי לעשות משהו, אני זוכרת כאב ואני זוכרת שחשבתי שכך לא אמורה להיות הפעם הראשונה, אולי אפילו אמרתי לו את זה, ואני זוכרת שהוא לא האמין לי ואמר בצחוק, שאולי לא היה צחוק, שהוא יקרא לחברים שלו שיצטרפו. ואחרי שעזבתי אני לא זוכרת את הדמעות, אבל אני זוכרת את הדם במקלחת, כשניסיתי לשטוף אותו מעצמי ואת הבושה, בעיקר את הבושה שהיום אני מבינה, אבל לא לגמרי מרגישה, שהיא לא שלי.
ואפילו אחרי יותר מ-27 שנים אני לא מדברת על זה וקשה לי לכתוב את המילה אונס ליד החוויה הזאת, למרות שהיום אני יודעת שגם אם באתי איתו לחדר מרצוני, גם אם הגעתי לרצפה שלו מרצוני, אמרתי “לא” ושם זה היה צריך להיגמר.
ואז אני זוכרת את השני שלי, שרגע לפני שאל אותי “את בטוחה?” ועניתי לו “כן” ורק היום אני מבינה שכך בדיוק זה צריך להיות, תמיד.
#גםאני #metoo