ראש הממשלה מסכן את הדמוקרטיה

עוד לפני החקירות, החל נתניהו לבנות נרטיב רצוף סתירות לוגיות ומנותק מהמציאות. נרטיב שהוא משכלל מדי יום ושמסכן את החברה הישראלית ואת הדמוקרטיה

ביום ראשון (15.1) פרסם בנימין נתניהו סטטוס בפייסבוק שבו הוא מאשים את התקשורת בחתירה להפלת הממשלה ומבהיר את הסיבה האמיתית, לה התכחש עד כה, שהובילה אותו להחלטה להפיל את הממשלה הקודמת וללכת לבחירות: חוק “ישראל היום”. למחרת פרסם נתניהו סטטוס נוסף, דומה מאוד, עם אותן האשמות והמסתיים בהבטחה (או באיום?) “זה לא יעזור לכם”. ברשימת האויבים והאיומים של נתניהו, איראן, האויבת הגדולה של 2015 מאבדת את מקומה לטובת האיום הגדול של 2017: התקשורת. רק שהפעם נתניהו לא הולך לנאום בפני הקונגרס, כי שעשה ערב בחירות 2015, אלא מסתפק ברשתות החברתיות, בינתיים.

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, הסטטוס השני נעוץ בראש דף הפייסבוק הציבורי של ראש הממשלה, מעל לסטטוס על אירוח נשיא פולין, מעל לסטטוס על החץ 3, מעל לסטטוסים של תנחומים למשפחות שוטר היס”מ ארז עמדי לוי ז”ל והחייל ויאצ׳סלב גרגאי ז”ל ומעל לסטטוס על דירוג ישראל בתחום החדשנות (מקום שני, מעורר גאווה!). זה סדר העדיפויות של ראש הממשלה – קודם המלחמה באויב הגדול – התקשורת, אחר כך כל השאר. כאילו שאין לו מדינה לנהל.

את החדשות נגדו, ראש הממשלה קודם כל מכחיש ושולל “לא יהיה כלום, כי לא היה כלום”, אחר כך הוא פונה לעיקר: הוא בונה בזהירות רבה את נרטיב המנהיג הנרדף על ידי התקשורת ועל ידי “השמאל”. העובדה שהוא שר התקשורת והאדם המושך בחוטים של החינמון “ישראל היום” והגילויים על קשריו עם מו”ל ידיעות אחרונות ועל הדילים שנרקמו לכאורה בין השניים, לא ממש מפריעים לו להציג תמונה של מנהיג נרדף. גם את התואר “השמאל” מעניק ראש הממשלה באופן אוטומטי לכל מי שחולק עליו. כבר מזמן ש”שמאל” הוא לא פשוט אידאולוגיה, אלא סוג של האשמה או אות קלון ולראש הממשלה יש חלק משמעותי מאוד בתהליך שהביא לכך.

ניכר שנתניהו מאמין גדול באמרה “ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה”. את מלאכת ההתקפה הוא שכלל והפך לאמנות של ממש ואולי זה פשעו הגדול ביותר כלפי אזרחי מדינת ישראל. לא הניהול הכושל של המדינה, לא הרס מערכת היחסים של ישראל עם העולם, לא הנהנתנות ללא בושה, לא ההתנהלות הזחוחה, לא השמפניה הוורודה, הסיגרים והמתנות היקרות ואפילו לא הצוללות או הדילים לכאורה עם נוני מוזס. נתניהו הוא ראש ממשלה מסוכן כי הוא מפלג את אזרחי המדינה שבראשה הוא עומד, כי הוא מלבה את אש המחלוקת והופך אותה לאש מכלה של שנאה, כי הוא עושה דה-לגיטימציה לאבני היסוד של הדמוקרטיה: התקשורת החופשית ומערכת המשפט.

ראש הממשלה יכול לזקוף לזכותו הצלחה גדולה אחת: הוא הצליח לקבע נרטיב שתומכיו מקבלים במלואו ומבלי להטיל בו אף צל של ספק, למרות שהוא רצוף סתירות לוגיות והקשר בינו לבין המציאות הוא רופף ביותר.

ראש הממשלה אוהב לדבר על הישגי ממשלתו, תוך התעלמות מוחלטת מהמספר ההולך וגדל של ילדים שחיים מתחת לקו העוני, מהפערים הגדלים בין עשירים לעניים, ממערכת חינוך במשבר ומערכת בריאות קורסת, ממחירי דיור שמטפסים מעלה, מהידרדרות היחסים של ישראל עם העולם. כל העובדות הזועקות האלה לא מזיזות את הנרטיב שלו במילימטר. הוא אומר שהכל טוב ויש מי שגם מאמין לו.

יש גם מי שמאמין שראש הממשלה הוא “מר ביטחון”. הוא האיש החזק עם קול הבריטון העמוק והמבט החודר שמשכיח את העובדה הכואבת שהמצב הביטחוני עגום ביותר ושלא נעשה דבר כדי לשנות את זה. באותה נשימה, האיש החזק והכל יכול הזה הוא גם קורבן התקשורת ו”השמאל”, הוא רדוף, לא נותנים לו למשול.

כשיש אמונה עיוורת, ללוגיקה, לעובדות או למציאות, אין משקל.

זעקת הקוזאק הנגזל

כמעט מיליון בעלי זכות הצבעה הלכו לקלפי ב-17.3.15 והצביעו מחל. הם הכניסו 30 מנדטים של הליכוד לכנסת והפקידו שוב בידי נתניהו את ראשות הממשלה. בין אותם 900 ומשהו אלף בוחרים ישנם אלה שרצו אולי לבחור אחרת ועשו בחירה אסטרטגית, ישנם אלה שהצביעו למה שנחשב בעיניהם לרע במיעוטו, כי לא ראו אפשרות טובה יותר, ישנם אלה שהצביעו מתוך הרגל או מסורת וישנם גם אלה שהצביעו מתוך אמונה אמיתית ויוקדת שבנימין נתניהו טוב למדינת ישראל. הם אלה שקונים את הנרטיב של נתניהו בלי לשאול שאלות, הם אלה שכל פרשה רק מחזקת את אמונם בו ואם אלה שאף רעידת אדמה לא תזיז מעמדתם. הם אלה שיעצמו את העיניים חזק, יאטמו את האוזניים בשתי ידיים וימשיכו למלמל את המנטרה “רק ביבי” ואולי גם יוסיפו “ביבי מלך ישראל”.

 אולי החקירות יביאו להגשת כתב אישום. אולי יום אחד בקרוב ימצא את עצמו ראש הממשלה בבית המשפט ואולי בית המשפט ימצא אותו אשם בעבירות כאלה או אחרות ויגזור את דינו. ביום שזה יקרה, יגיע גם לשיאו משבר האמון של קהל המאמינים של ביבי במערכת המשפט, המשבר שניצניו נראו בפרשת אזריה. אין לי אפילו צל של ספק. אם נתניהו יישפט ויצא אשם, הם לא יקבלו את הדין או יאמינו לראיות. הם יאשימו את בית המשפט. האחריות למשבר אמון זה, כמו גם למשבר האמון העמוק בתקשורת מוטלת על כתפיו של אדם אחד שכבר מכין את הקרקע, מדשן ומשקה אותה מדי יום – בנימין נתניהו.