נאום ראש הממשלה החמיץ את חגיגיות פתיחת מושב החורף של הכנסת, אבל לא את מטרתו של ביבי, אמן ההסחה. הבדיחה, כרגיל, היא עלינו ואם את ביבי זה מצחיק, לנו זה בעיקר כואב
ממלכתיות והנהגה – אאוט, פרובוקציות – אין
פתיחת מושב החורף של הכנסת, אחרי פגרת הקיץ הארוכה, אמורה היתה להיות אירוע חגיגי ומשמעותי ובעיקר, ממלכתי. אבל במקום אירוע שבו מביטים קדימה אל העשייה הרבה הצפויה במושב ורותמים את נבחרי הציבור לפעול יחד למען הציבור, קיבלנו קרקס.
לפני נאומו הצטלם ראש הממשלה בלשכתו עם פחית גדולה של חמוצים, תמונה שנועדה להיות ה-meme שיופץ ברשתות אחרי הנאום, בידיעה שהדימוי יעורר סערה. המבט הזחוח על פניו בתמונה אומר הכל, הוא ידע שזה יצליח לו וצדק. לתמונה הבלתי ממלכתית נוספה גם עקיצה בלתי ממלכתית כאשר בדרכו לפתיחה, בחר נתניהו לוותר על הרמת כוסית חגיגית עם נשיא המדינה בלשכת יו”ר הכנסת לטובת הכינוס המיוחד של ש”ס לזכרו של הרב עובדיה יוסף. את סדרי העדיפויות שלו הוא הבהיר היטב, גם בלי מילים.
את נאומו פתח נתניהו בפירוט הישגי ממשלתו, האמיתיים והמדומים כאחד, אבל זו היתה רק ההקדמה לפני המנה העיקרית: תקיפת האופוזיציה והתקשורת עם פנינים כמו “תעשיית הדכדוך הצמיחה ענף חדש, ענף החמוצים. פעם טיפחו אתרוגים, היום מטפחים חמוצים” ואז, כצפוי ובאופן בלתי נמנע, פרצה הסערה ושוב ראש ממשלת ישראל הצליח להכתיב את כותרות המהדורות ולעצב את עמודי השער של עיתוני הבוקר.
גם הנשיא מניח בצד את הממלכתיות
גם נאומו של רובי ריבלין היה רחוק מלהיות נאום חגיגי שגרתי. אחרי כל הברכות המקובלות פתח ריבלין, בצעד חריג במתקפה חריפה על התנהלות ממשלתו של נתניהו:
“אנחנו עדים היום לרוחות של מהפכה או הפיכה שניה. הפעם, שלטון הרוב – הוא השליט הבלעדי. במקום “היקום השפיט”, אנו מוצאים את ה”יקום הפוליטי”. ותחת המציאות שבה “הכל שפיט”, צומחת המציאות שבה “הכל פוליטי”. התקשורת פוליטית, המוסדות הדמוקרטיים – כולם, מהפקידות המקצועית ועד למבקר המדינה, פוליטיים בית המשפט העליון פוליטי, כוחות הביטחון פוליטיים, ואפילו צה”ל, צבא ההגנה לישראל שלנו פוליטי? מלוא כל הארץ ומוסדותיה – פוליטיקה. המהפכה הזאת מבקשת לקרוע סוף סוף, את מסכות הצביעות לכאורה, מעל שומרי הסף כולם. במהפכה הזאת, השליט הוא גם הקורבן. “אנחנו נראה לכם מה זה”, זהו פס הקול של המהפכה, תמה ממלכתיות מן הארץ ואחרינו המבול“
בעוד שנתניהו תקף את כל מי שמאיים על מעמדו, ריבלין עסק בדאגתו לגורל שלטון החוק והדמוקרטיה, שניים מקורבנות מלחמת ההישרדות האישית של ביבי. יחי ההבדל הקטן.
הציבור מגיב: אנחנו והם
התגובות לנאומי הנשיא וראש הממשלה היו מידיות, סוערות וצפויות. חצי מדינה הריעה לרובי ריבלין על נאום אמיץ שבו הוא מגן על שלטון החוק ועל יסודות הדמוקרטיה והמחצית השנייה זעקה על הנשיא שמעז לשאת נאום פוליטי ולבקר את ראש הממשלה. חצי מדינה החמיצה פנים למשמע נאום ראש הממשלה והגיבה במבול זועם של ציוצים וממים וחצי מדינה התמוגגה. התגובות היו בעיקר אוטומטיות, כי בעידן ה”אנחנו והם” את התגובה שלנו מכתיבה זהות הדובר ולא תוכן הדברים. שוב הפער בין המחנות גדל עוד קצת, ההתחפרות בעמדות העמיקה ורף השנאה עלה בעוד כמה דרגות.
במדינת ה”אנחנו והם” בראשות מר “לא יהיה כלום כי לא היה כלום” אין יותר קונצנזוס, הפרות הקדושות נשחטו מזמן, העובדות יצאו לחופשה כפויה כשאת מקומן ממלאות סיסמאות ה”פייק ניוז” ואת שומרי הסף של הדמוקרטיה החליפו דוד ביטן, דוד אמסלם ודומיהם שנוהמים, חושפים שיניים ונובחים בקול על כל מי שמעז לרחרח את הבוס.
1,000 סיבות להסיח את הדעת
לראש ממשלה תחת חקירה יש הרבה מאוד סיבות לרצות להסיח את הדעת ובינתיים זה מצליח לו, הבעיה היא עם מה שזה עושה לבית הנבחרים, למוסדות החוק ולאזרחי המדינה שאותה הוא אמור להנהיג. קשה שלא לתהות מה היה קורה אם ביבי היה משקיע את יכולותיו הלא מבוטלות ואת המאמצים הניכרים שהוא משקיע בהסחות במשהו אחר, כמו הנהגת המדינה למשל. סביר להניח שהיינו חיים במציאות שהיום אנחנו יכולים רק לחלום עליה, שאולי קצת דומה למציאות המדומה שנתניהו אוהב להציג בנאומיו.
נאום החמוצים של ראש הממשלה החמיץ את חגיגיות פתיחת מושב החורף של הכנסת, אבל לא החמיץ את מטרתו. ביבי, שאין שני לו באמנות ההסחה, מצליח שוב לגרום למדינה שלמה לדבר בדיוק על מה שהוא רוצה ולא על הנושאים המהותיים העומדים על סדר היום הציבורי, וכאלה לא חסרים. הבדיחה, כרגיל, היא עלינו ואם את ביבי זה מצחיק, לנו זה בעיקר כואב ומזיק.
בממשלה שבה ראש הממשלה עסוק בעצמו ובהישרדותו ולא רואה את המדינה ואת אזרחיה ממטר מפילים חוקים טובים רק כי הם חוקים שיזמו חברי האופוזיציה, יוזמים חוקים רעים שכל מטרתם לשמור על מעמדו של הראש ואת מיטב המוחות והאנרגיות משקיעים בקידום אסטרטגיית “הפרד ומשול”.
על מסע ההישרדות הפרטי של ראש ממשלת ישראל כבר שילמנו ונמשיך לשלם מחיר כבד ובניגוד למושב החורף, את סופו של החורף שמביא עלינו ראש הממשלה נראה רק ביום שהוא יפסיק להיאחז בכל הכוח בכס הברזל המרופד שלו.
