מרגע שראש הממשלה החליט שתאגיד השידור הוא האויב מספר 1, הוא לא נח עד שהצליח לסרס באופן אפקטיבי את מה שהוא רואה כסכנה. כחלון, כצפוי, התקפל
סיפור התאגיד הסתבך והסתובב סביב עצמו עם עליות, ירידות ופניות פרסה שלא היו מביישות אף רכבת הרים. מי שניסה לעקוב אחר המתרחש לקה מהר מאוד בסחרחורת קשה המלווה לעתים גם בבחילות. אך בניגוד לרכבת הרים, מרגע שהגענו למה שנראה (לעת עתה) כמו התחנה האחרונה, הבחילה לא נעצרה, אלא רק מתגברת. ועוד, בשונה מרכבת הרים, כאשר הגענו לנקודת הסיום שהיא גם נקודת ההתחלה, גילינו שאנחנו נמצאים במדינה אחרת – ברוכים הבאים לטורקיה של ביבי, שמתאמן בלהיות ארדואן.
השורה התחתונה היא שהתאגיד יקום, אם כי יתחיל לפעול בעיכוב של שבועיים (בנוסף על כל העיכובים הקודמים), מנהליו לא יודחו אבל חטיבת החדשות תופרד ממנו ותעבור לידי הערוץ הראשון. ראשי חטיבת החדשות ייבחרו על ידי ועדה בראשות שופט (מתי? איך? לא ברור) ו-150 העובדים שגויסו לחטיבת החדשות יפוטרו ולא ברור מה יעלה בגורלם המקצועי או כיצד יפוצו. חוק הפיקוח על התקשורת שביקש נתניהו לחוקק לא יחוקק (נחמה קטנה).
ראש הממשלה שם לו למטרה לשלוט בתקשורת. עיתון כבר יש לו והוא אף הלך לבחירות כדי להבטיח את המשך קיומו של “ישראל היום”, עכשיו הוא דאג לכך שתהיה לו גם רשות שידור שאפשר לשלוט בה ובשביל זה, יצא לחסל את התאגיד. אז נכון, הוא לא סגר את התאגיד, אבל הפשרה לכאורה היא לא באמת פשרה, כי תאגיד בלי חטיבת חדשות הוא ברווז צולע וחטיבת חדשות שנמצאת בידי הערוץ הראשון היא חטיבת חדשות מפוקחת שנשלטת בידי הראש. המפסידים מהסכם הפשרה הזה הם לא רק ראשי התאגיד שנתניהו ניטרל או 150 העובדים שגויסו לחטיבת החדשות, אלא של אזרחי מדינת ישראל שנמנע מהם גוף חדשותי בלתי תלוי שלא נמצא בשליטת ראש הממשלה.
שר האוצר, כחלון, עשה במהלך המשבר קולות של עמידה על הרגליים האחריות, אבל בסופו של דבר התקפל, גם אם הוא משמיע קולות של הצלחה וטוען בתוקף שלא תהיה השפעה פוליטית על התאגיד. ההתקפלות של כחלון לא באמת מפתיעה, כי אם יש דבר אחד שתמיד אפשר לסמוך עליו בפוליטיקה הישראלית, זה המחסור המוחלט של חוט שדרה אצל כחלון. כך ביבי אוהב אותו, מחייך וגמיש להפליא.
אם יש דבר אחד שהוכח השבוע, זה שכשראש הממשלה ההפכפך שלנו מתביית על מטרה, הוא ישיג אותה. הפן המצער של הנחישות המרשימה הזאת של ביבי הוא שהוא בוחר להתביית על מטרות כמו תאגיד השידור ולא, למשל, הסכם מדיני, מעמדה של ישראל בעולם, המלחמה בעוני, או שלל נושאים אחרים שאולי, במדינה מתוקנת, מנהיג ראוי היה בוחר לעסוק בהם.
ובזמן שראש הממשלה נלחם בתאגיד, איים בבחירות והסיח את דעתנו מהחקירות נגדו ושלל נושאים בעלי חשיבות שמן הראוי היה שנעסוק בהם, שרת התרבות והספורט, זו שסוברת ש”מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?” נקטה בצעדים משלה להידוק הפיקוח על הקולנוע והטלוויזיה ובכך סייעה גם היא בסלילת הדרך שתוביל את ישראל קצת יותר רחוק מחופש הביטוי והדמוקרטיה.
