בובת הראווה גדולת הממדים של נייקי לא מעודדת השמנה ולא קוראת תיגר על הרזון. היא מעודדת אורח חיים בריא וקוראת לאנשים כמוני לצאת להתאמן, בלי להרגיש בושה
זו לא הפעם הראשונה שתאגיד הענק נייקי מותח את גבולות המקובל בעולם הפרסום ונוגע בנושאים חמים כמו גזענות, שוויון בין המינים או מוגבלויות. לאחרונה, הרשת שוב סוערת לאחר שחנות הדגל של נייקי בלונדון התחדשה בבובת תצוגה גדולת ממדים.
הבובה של נייקי, שעומדת בגאון במרכז החנות, בטייץ ובחזיית ספורט וידיים מורמות, כאילו נתפסה באמצע מתיחה של סוף אימון, זכתה בימים הספורים מאז שהוצבה בחנות לתגובות נלהבות ולביקורת קשה. לצד אלה שהיללו, שיבחו והתפעלו, היו אלה שטענו שהפוזה שלה מתנצלת או סתם לא מתאימה, שהמחווה של נייקי היא בגדר “מעט מדי, מאוחר מדי” וגם שהחברה מעודדת השמנה ונורמליזציה של משקל חולני.
הגדילה ועשתה טניה גולד, בטלגרף הבריטי שהכריזה בצער כי “המלחמה נגד השמנה חולנית אבודה, או אפילו פסקה מלהתקיים”. גולד ביכתה את קבלתם של אנשים כבדי משקל למיינסטרים, בחסות נייקי וסיפרה לנו שהבובה היא לא “במידה 40, שהיא מידה בריאה, או אפילו 44, משקל משמעותי, אבל לא כזה שיהרוג אישה. היא ענקית, עצומה, ממש גדולה. היא כולה שומן. היא סובלת מהשמנת יתר חולנית בכל מדד אפשרי והיא לא מתכוננות לריצה בבגדי נייקי החדשים והנוצצים שלה. היא לא מסוגלת לרוץ. סביר להניח שהיא במצב טרום-סוכרתי ונמצאת בדרכה לניתוח להחלפת אגן. זאת ציניות איומה מצדה של נייקי”.
יש לגולד עוד הרבה מה לומר על הבובה ועל מה שהיא מכנה “הציניות” של נייקי, אבל בואו נתעכב על אמירותיה הנחרצות על הבובה גדולת הממדים.
אני לא יודעת בדיוק מה מידת המכנסיים של הבובה ומה היה משקלה אילו היתה אישה בשר ודם. אני יודעת שכשאני מסתכלת עליה, אני רואה מישהי שמאוד מזכירה לי את עצמי ויש לי דבר או שניים לספר לגברת גולד ולמי שחושב כמוה.
אני שמנה, אני חורגת מטווח המשקל המומלץ לאישה בגובה שלי במשהו כמו 20-30 ק”ג, תלוי באיזה מדד בוחרים. אני גם לא רצה, פשוט כי אני ממש לא אוהבת לרוץ, אבל פעילות גופנית היא חלק משגרת היומיום שלי. אני רוכבת על אופני שטח, מתאמנת בחדר כושר, יוצאת להליכות ארוכות, חותרת בסאפ ויש לי חגורה כחולה בג’וג’יטסו שהרווחתי עם לא מעט זיעה, בעיטות והטלות. בדיקות הדם שלי תקינות בכל ממד אפשרי ולמרות המשקל וגנטיקה לא מבטיחה, אני לא טרום-סוכרתית והאגן שלי בסדר גמור ואני כנראה בכושר טוב לא פחות מזה של כמה מחברותיי שמשקלן בטוח התקין. אני לא אומרת את כל זה כדי להתרברב, אלה פשוט העובדות. אני שמנה, אני עוסקת בספורט ואני בכושר לא רע.
אני לרגע לא אומרת שהשמנת יתר חולנית היא משהו שצריך לשאוף לו וגם לא אשקר ואומר שאני לא שואפת להיפרד מאי-אילו קילוגרמים. אבל כשאני רואה את הבובה של נייקי אני לא רואה בה הזמנה להשמנה, אני רואה בה השתקפות של מציאות שבה נשים שעושות ספורט יכולות להיות רזות, שמנות, גבוהות, נמוכות, צעירות או זקנות וכל מה שבאמצע. כשאני רואה את הבובה, אני רואה בה הזמנה לכל אישה בכל מידה להיכנס לחנות ולהרגיש בה בבית, אני רואה בה הזמנה לכל אחת מאיתנו לעסוק בספורט כי זה עושה לנו טוב ומשמח אותנו וגם אם אני, באופן אישי, עברתי את הגיל שבו אני סופרת מה חושבים עלי אחרים ולא צריכה את הלגיטימציה הזאת, אני חושבת על כל אותן נשים צעירות שמתביישות לקחת את הצעד הראשון, שאולי, בזכות הבובה הזאת, יעזו להכנס לחנות, למדוד טייץ וחזיית ספורט ולפתוח באורח חיים בריא.
גולד מבכה את מותה של המלחמה נגד השמנה חולנית ואת קבלתם של כבדי המשקל אל המיינסטרים (כאילו שכבדי המשקל שבנינו אינם חלק מהאוכלוסייה), אני מעדיפה לשמוח על כך שנייקי הציבו במרכז הבמה בובה שמעודדת נשים בכל מידה לקיים אורח חיים בריא.
