שנה חלפה במהירות האור. שלושה נערים שמדינה שלמה ציפתה לשווא לשובם, מעשה נקמה נפשע, אזעקות ושיגורים שפרצו את גבולות ה”טפטופים” בדרום והפכו לנחלת כולנו. שנה חלפה ומה השתנה?
לפני שנה, היינו מדינה בעוצר נשימה שחיכתה לשווא לשלושה נערים שלא חזרו, לפני שנה, רוצחים מתועבים ביצעו מעשה נקמה אכזרי ומיותר, לפני שנה ה”טפטופים” הפכו לגשם שהציף את כל הארץ וילדי תל אביב למדו את נוהל הממ”ד שחבריהם בדרום מכירים כבר שנים רבות מדי. לפני שנה, 67 חיילים ו-5 אזרחים נהרגו במלחמה שהבירוקרטיה התעקשה לקרוא לה מבצע, לפני שנה ראינו בפייסבוק וברחובות את הפנים המכוערות של הפלגנות והשנאה ולצדם גילינו אהבת חינם ואחווה מהסוג שנחווה רק בעתות משבר, שנאת חינם ואהבת חינם שעוצמתם עומדת ביחס הפוך לתוחלת חייהם. עכשיו חלפה שנה וכלום לא השתנה.
לפני שנה, קראנו, אנו האמהות, לשפיות, זעקנו לפתרון, שאלנו מה צריך לעשות כדי שלא יהיה עוד קיץ כזה, איך עוצרים את הסחרחרה. היו שיצאו לרחובות, שהשתתפו במעגלי שיח, שפנו לנבחרי הציבור, שהקימו תנועות. היום גם אלה ששתקו אבל כלום לא השתנה.
לפני קצת יותר מחצי שנה, גחמותיו של ראש הממשלה שלנו גררו אותנו למסע בחירות שאולי הוא המיותר ביותר בתולדות המדינה, מסע בחירות דרמטי, שקרע ופילג אותנו, מסע בחירות של “הם” “אנחנו” ו-“הוא”. מסע בחירות שנדמה היה לרגע שישנה את המאזן הפוליטי הרעוע שלנו, עד הרגע שבו “מר ביטחון” שכבר מזמן לא עושה דבר שיביא לנו ביטחון (ואולי מעולם לא עשה) התיישב מול המצלמה, נעץ בבוחריו עיניים נוקבות ובקולו העמוק הזהיר אותם מפני הערבים הנוהרים לקלפיות. ואזרחי ישראל הגיבו בבהלה ומיהרו לשלשל בקלפי את הפתק שהשאיר את השלטון בידיו של מי שלא יביא לנו דבר מלבד הבטחות ריקות ושם יצירתי ל”מבצע” הבא. אל הקיץ הזה אנחנו מגיעים עם ממשלה רעועה המורכבת מ-61 בעלי אינטרסים שונים המושכים כל אחד לכיוונו ואף לא מבוגר אחראי אחד, ממשלה שמתמחה בעיקר בצעידה לאחור.
לפני שנה הבנו שמשהו חייב להשתנות. לפני שנה אמרנו שקיץ כזה לא יהיה שוב. עכשיו שוב קיץ וה”טפטופים” כבר התחילו, אולי הם יהפכו גם השנה לגשם שוטף ואולי לא, אבל בינתיים ניכר שכבר שכחנו. אם לא היינו שוכחים, לא היינו ממליכים שוב את אותו המלך, אם לא היינו שוכחים, האזעקה הראשונה היתה מוציאה אותנו לרחובות, אם לא היינו שוכחים, היינו עומדים מול בית ראש הממשלה ולא נחים עד שמשהו ישתנה. אבל הזיכרון שלנו קצר, אנחנו עסוקים, חם לנו, הילדים בחופש, יש בריכה וים ושגרה ובערב אנחנו מנמנמים מול המסך ומקשיבים בחצי אוזן, במקרה הטוב, לדיווחים על דעאש, על חמאס, על שיגורים ועל אזעקות ועל החלטות שערורייתיות של מועצת הביטחון של האו”ם ואולי אנחנו מצקצקים בלשוננו בדאגה לפני שאנחנו מעבירים ערוץ וממהרים לשכוח שוב, עד הפעם הבאה.
חלפה שנה והשכחה והשתיקה אינן רק נחלת אנשי המרכז החיים בבועה. שותקים גם דיירי הממ”דים, שותקים הורי החיילים, שותקים הבוחרים שאת ההבטחות להם כבר הספיקו להפר, שותקים כולנו.
