ארבע נשים חושניות, כואבות, חזקות, שולטות ונשלטות. הסבתא, שנישואיה בגיל 12 שזורים כחוט השני לאורך הסרט, בנותיה המתמודדות עם צל אימן וזו עם זו והנכדה המגשרת והממשיכה הלאה
“אנשים כתומים” הוא בעיקר סיפורן של ארבע נשים, בנות שלושה דורות. כן, יש גם גברים בתמונה ויש אוכל ובישול – בישול אינסטנט משקית וגם בישול מהבטן, אבל בעיקר יש כאן נשים, עם כוח נשי, עם מיסטיות נשית, עם חלומות נשיים ועם כאב נשי. נשים חזקות מאוד ובכל זאת, נשים שהדיכוי מאפיל עליהן ועל חייהן.
ילדה בת 12 עומדת תחת החופה, לצד חתנה אפור השיער. “אימא, אני לא רוצה להתחתן, בסדר?”, היא אומרת ואימא משתיקה אותה, מצחקקת במבוכה. תחנוניה של הכלה לא פוסקים, היא קוראת את קריאתה הנואשת שוב ושוב, בתגובה, קול הנגינה והצהלולים גובר, מטביע את קול בכייה והאם מחבקת אותה חזק וקולה הנואש של הכלה-ילדה נבלע בחיקה ולא נשמע עוד.
איך זה להתחתן בגיל 12? מה קורה לילדה בת 12 הנישאת לגבר בן 40? מה קורה כאשר ילדה הופכת לאימא ואיך משפיעים אירועים אלה על אישיותה ועל מהלך חייה וחייהן של בנותיה?
הגברים כמעט ואינם נוכחים בסרט זה. האם היא שמאלצת את בתה להינשא והיא זו שנושאת בגאון את הסדין המוכתם בדם בתוליה של בתה לאחר שהחתן מילא את תפקידו (במציאות שלנו היום זה נקרא אונס ובעילת קטינה), הבת היא זו שנושאת בתוצאות ומשלמת את המחיר. בליל כלולותיה היא הופכת לחולמת ואת היכולת הזאת – ספק נטל, ספק ברכה – היא נושאת כל חייה ומבקשת להעביר הלאה לבתה שאינו רוצה בה ולנכדתה שאין לה את היכולת, או את המחלה.
יש בסרט הזה הרבה מאוד כאב, הרבה מאוד אהבה והרבה מאוד חושניות, כל אלה באים לידי ביטוי ביחסים בין הנשים, בינן לבין הגבר שבחייהן ובינן לבין האוכל שהן מבשלות שהוא חלק בלתי נפרד מהווייתן ומאהבתן.
בהחלט שווה צפייה אחת לפחות.
תודה לסלונה על ההזדמנות לצפות בסרט טוב בחברה המשובחת של חברותיי הבלוגריות
