בשבוע שבו מפלס הגועל והייאוש הגיע לשיאים חדשים, בשבוע שבו רוני דניאל צעק את הצעקה שלך ושלי, דווקא בשבוע הזה להקות הציפורים הזקנות צריכות לגונן על הקן
מה לא היה לנו בשבוע האחרון? הרצוג בזחילה מביכה לקואליציה על תקן סחבה על רקע קולות התנגדות נחרצים של חברי סיעתו ושל הציבור, תפנית דרמטית של הרגע האחרון עם הצטרפותו של ליברמן במקומו תמורת אתנן קשה במיוחד לעיכול, תיק הביטחון, פרישת מחאה של ח”כ אורלי לוי אבקסיס מסיעת ישראל ביתנו ולקינוח, שר הביטחון המודח, משה “בוגי” יעלון עוזב את הכנסת ואת הפוליטיקה.
כבר יותר משנה שממשלתו הצרה של נתניהו מספקת לנו סיבות רבות להתבייש, לחוש מבוכה, ייאוש, תסכול וזעם. 61 מנדטים, ממשלה צרה שהיא צרה גדולה למדינה. ממשלה שבה פרחח כמו אורן חזן עושה שרירים כי הוא יכול, ממשלה שבה הראש הסגול מחזיק בשלל תיקים ומקבל שורה של החלטות תמוהות, ממשלה שמבטלת את השוויון בנטל ושופכת כספים על אברכים אך אין לה כסף לקצבאות לשורדי שואה, ממשלה שמסכסכת את מדינת ישראל עם כל העולם ובמיוחד עם עצמה. בכל פעם שנדמה לנו שגרוע יותר לא יכול להיות, המציאות טופחת על פנינו ומוכיחה לנו אחרת.
שנה וחודשיים אחרי בחירות 2015, אנחנו חיים במדינה שסועה ששולט בה שיח אלים וקיצוני, מדינה שבה ראש הממשלה מתקשר לאמו של חייל שסרח במקום לגבות את המפקד העליון של צבא ההגנה לישראל, מדינה שבה בריון שמתמחה בשנאה ובהסתה מוזמן להופיע בבימות יום העצמאות, מדינה שבה יש פוליטיקאים, וראש הממשלה בראשם, שמגדירים מחדש את גבולות הטינופת, הסיאוב והסירחון ומזעזעים אפילו את הציניים שבינינו.
בשבוע האחרון שברנו שיאים חדשים של גועל וייאוש ואפילו שועל תקשורת ותיק כמו רוני דניאל, מי שבוודאי לא ניתן להאשימו בתמימות או בכך שיש לו אשליות כלשהן לגבי פוליטיקאים, החליט שדי, מספיק לו. בפאנל חדשות ערוץ 2 ביום שישי האחרון התפרץ דניאל ונשא נאום נוקב, מדם לבו שבו אמר, בין השאר: “אתה יודע שאתמול בלילה גופשטיין וחבריו עשו מסיבת הדחה ליד ביתו של יעלון. הרוח הזאת ששוררת בארץ מביאה אותי למצב שאני אומר די, אי אפשר! אני ציפור זקנה, אני כבר אשאר פה, אבל ילדי? לא בטוח שזה מה שאני רוצה”.
אז, זהו עוזבים? לא.
באחד מרגעי ייאוש וגועל רבים השבוע אמרתי לחבר “הגיע הזמן שתלך לחפש לנו איזה אי בודד”. אמרתי וידעתי שלמרות כל הרע, אני לא מתכוונת לזה ולא רק כי אני ציפור זקנה (פחות זקנה מרוני דניאל) ולמרות שמפלס הציניות שלי גבוה, אני לא מתכוונת לזה גם בשם ילדיי. 12 שנים מחיי חייתי רחוק מכאן. היו לי חברים, בית, משפחה אפילו לא הרגשתי ממש זרה. לפני 10 שנים התחלנו את התהליך שבסופו של דבר הביא אותנו לפה, למדינה השסועה שלנו. את ההחלטה להעתיק את חיינו לכאן קיבלנו בימים הלוהטים של אוגוסט, מול שידורי מלחמה בטלוויזיה. באופן מודע מאוד קיבלנו את ההחלטה דווקא אז ואז, כמו היום, זו ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי, למרות הכל.
כמעט 10 שנים חלפו מאז, הדרך חזרה ללונדון סלולה אבל לא אלך בה. המדינה השסועה הזאת, שמסוכסכת עם עצמה ועם על העולם, עדיין טובה לי יותר מהפצצה המתקתקת שבאירופה, אבל זה לא הכל. אני פה כי בתוך כל הייאוש, אני רואה תקווה, כי בתוך כל הסיאוב אני פוגשת חומר אנושי משובח במיוחד וחומר אנושי משובח חייב להיות כוח חזק יותר מכל ראש סגול, מכל שר ביטחון קר עיניים, מכל בריון מקועקע חובב הסתה ומכל טוקבקיסט עילג ואלים. לעתים קשה למצוא אותה, את התקווה, אבל היא שם ואם יש זמן שאנחנו חייבים לעצמנו ולילדנו לגייס את התקווה הזאת, זה הזמן.
למרות הקשיים, לתקווה יש שותפים רבים. אני פוגשת את השותפים האלה מדי יום, מדי שעה בקרב חבריי לדרך הפוליטית אך גם בקרב אלה שדרכם הפוליטית אחרת אבל יש להם דרך ואמונה באפשרות לשנות, נכונות לדבר, להקשיב ובעיקר לצאת מהבית ולעשות.
אז מה עושים? מפסיקים לשתף פעולה עם הייאוש, הציניות והטינופת, יוצאים מאזור הנוחות ועושים, זה פשוט עניין של הישרדות.
