במחאת “אני אישה, אני שובתת” השתתפו נשים וגברים מכל שכבות הגיל והאוכלוסייה, שבאו בדרישה פשוטה לממשלה: ליישם תכניות ולשחרר תקציבים, לפני שעוד אישה תשלם בחייה את מחיר האלימות
שנה וחצי אחרי אותו ערב שבו הגעתי לכיכר הבימה להפגנת מחאה נגד אלימות כלפי נשים, שוב מצאתי את עצמי באותה כיכר, בעיצומה של אותה מחאה. המחאה של יוני 2017 התעוררה בעקבות ארבע מעשי רצח מתועבים של נשים שהתרחשו כולם בשבוע אחד, אז יצאנו לרחובות בקריאה “כשירצחו אותי”. מאז נוספו קורבנות רבים לרשימה הארוכה מנשוא של הקורבנות. 24 שמות חדשים מתחילת שנה זו, 2 שמות של נערות צעירות, יארא בת ה-16 וסילבנה בת ה-13 בשבוע האחרון.
בשנה וחצי שחלפה מאותה מחאה ועד המחאה הנוכחית, דרך המחאות הרבות שהתקיימו ביניהן, מחאות גדולות יותר וגדולות פחות, תחושת התסכול רק הולכת וגוברת, לעתים היא גם נוגעת בייאוש, אבל הפעם יש גם תחושה שהמחאה הזאת היא אחרת, שהפעם, אולי, משהו גם עומד להשתנות.
המחאה של דצמבר 2018 היא המחאה הגדולה ביותר אי פעם. מעולם לא היתה פה קודם לכן מחאה שעוררה הד ציבורי רחב כל כך, שהצטרפו אליה גופים רבים כל כך, שהתקיימה במוקדים רבים כל כך בו זמנית ובהשתתפות כמות גדולה כל כך של אנשים. עשרות רשויות מקומיות וגופים ציבוריים ומאות חברות פרטיות, כולל כמה מהחברות הגדולות במשק, הצהירו על תמיכה בשביתת הנשים. בעשרות מוקדי מחאה ברחבי הארץ התכנסו אלפי אנשים ובערב, לעצרת המחאה במרכזית בכיכר רבין, הגיעו 30,000 אישה ואיש.
יום המחאה שלי נפתח בבוקר, בקרית הממשלה. עשרות המפגינות והמפגינים הפכו למאות רבות שחסמו את אחת הצמתים המרכזיות בעיר העמוסה בארץ ויצרו מעגל ענק של סולידריות.
בין הצועדים ראיתי נשים וגם גברים, דתיים, חילונים, ערבים ויהודים, צעירים יותר וצעירים פחות. ראיתי שם חברות וחברי כנסת שפועלות ופועלים למיגור האלימות ולמען נשים, כמעט כולם מהאופוזיציה. ראיתי גם חברת כנסת אחת ממפלגת השלטון, שהתפתלה בניסיון להסביר כמה הממשלה כן עושה למיגור תופעת האלימות כלפי נשים. “עושים המון, אבל זה לא מספיק, אחרת לא הייתי פה היום”, אמרה אותה חברת כנסת ואי רציתי לשאול אותה איפה היא היתה לפני שבועיים כשהרימה את ידה והצביעה נגד הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא רצח נשים.
עוברי האורח והנהגים שמצאו את עצמם בפקק ענק גילו ברובם הבנה וסבלנות לזעקת המחאה, אבל במהלך היום הזה שמעתי גם קולות, כולל קולות של נשים, שאמרו שחסימת הצמתים “מוגזמת” או “לא נעימה” והתלבטתי ביני לבין עצמי אם כדאי להזכיר להם שגם רצח זה מוגזם ושאלימות היא ממש, אבל ממש לא נעימה.
לא נעים היה גם הרגע הזה שבו גבר זועם פשט את חולצתו באמצע הכביש והתחיל לצעוק “אני לא רוצח, אל תעשו מכולנו רוצחים”, גבר שבחר להרגיש מותקף ולצעוק במקום שיבין, כמו גברים רבים אחרים שעמדו וצעדו וצעקו לאורכו של כל היום הזה, גברים שמבינים היטב שאלימות כלפי נשים פוגעת גם בהם ואינה רק בעיה שלנו, הנשים.
עוד יותר לא נעים היה באירוע המחאה בגינת לוינסקי, שם בחרו שפי פז וחבריה לנסות להטביע את דברי הדוברות והדוברים בצעקות רמות במגפון וכך הוסיפו עוד נדבך של אלימות ליום שכל כולו אומר “די לאלימות”.
אך ביום הגדול הזה, רגעים לא נעימים היו לא יותר מאקורדים צורמים שלא הצליחו לפגוע בתחושה שמשהו אחר קורה פה, שאולי הפעם, מישהו יקשיב לדרישה הפשוטה והמעשית כל כך: לשחרר את התקציבים שהוקצו וליישם את התכניות הקיימות.
ואם נזקקתי לתזכורת לחשיבותה העצומה של המחאה, קיבלתי אותה בערב, בכיכר רבין, בעיצומה של העצרת שחתמה את היום הגדול הזה, כשהקשבתי לאישה שסיפרה כיצד בעלה מכה אותה כבר שנים רבות. היא רוצה לעזוב אותו, כבר שנים שהיא רוצה, אבל היא אימא לילד עם צרכים מיוחדים ומרגישה שהיא פשוט לא יכולה, היא במלכוד. את המבט בעיניה של האישה האמיצה הזאת, שבאה לכיכר למרות הפחד והכאב ואולי בגללם, לא אשכח.
בדיוק בשעה שעמדנו בכיכר 30,000 אישה ואיש, בחר ראש הממשלה ושר הביטחון לתת הצהרה לתקשורת בעניין המנהרה בצפון, אבל את קולה של מחאה זו כבר אי אפשר להשתיק. מחר, הבטיח נתניהו, שהוא ייכנס את השרים לדיון בנושא. הכדור במגרש שלו, חובת ההוכחה עליו והפעם אסור לתת לו לחמוק, למוסס או להסיט את תשומת הלב הציבורית לנושאים אחרים, אסור לתת לאף אישה נוספת לשלם בחייה על מחדלים וסדרי עדיפויות מעוותים.
